"מצאת עבודה?" היא מרגישה שאני מזייף. שאני בלי שום עוצמה.
"אולי. הייתי היום באיזה מקום. אני עייפה. אתקשר אליך מחר".
אבריל תמיד אומרת את זה כדי לנפנף אותי. היא לא מתקשרת אף פעם.
אני גם רוצה לנפנף את עצמי. אני מרגיש חרא שאני לא יכול לעזור
לה.

"נורא מוזר" היא מספרת לי בטלפון למחרת. "עבודה פיקס. שכר
מצוין. 30 ש"ח לשעה. אבל זה מקום מוזר. נראה כמו איזה כת. זה
בהרצליה פיתוח. אחרי שנכנסים בשער, בפנים, זה ממש כפר קטן. יש
שם רק נשים עם מדים צהובים. אני בכלל לא מבינה מה הם רוצים
שאני אעשה. היה להם מאד חשוב שאני בוגרת מד"א. היום רק עשיתי
סיור במקום והתאימו לי מדים. כל הנשים שם  שרות כל הזמן מין
שיר בשקט. הן עסוקות באטרף, עובדות בגן ירק ומנקות את הבית וכל
הזמן רצות הלוך וחזור. בעלת המקום שמנה  נורא. ראיתי אותה רק
לשניה. אה, ועוד דבר, הממוצע ציונים שלי יצא תשעים ושבע. אולי
אני יקבל הצטיינות וגם אין לי אף מועד בית.  טוב אבא'לה אני
חייבת לזוז".

אני מתעודד. היא נשמעת נרגשת ושמחה.
למחרת בבוקר היא מתקשרת שוב, להפתעתי, ושרה לי בטלפון מנגינה
חסרת הרמוניה.
"מה קרה אבריל'ה? פרצה מלחמה?"
"אבא'לה, אתה מצחיק לפעמים. צא מהלחץ. אני שרה לך את השיר של
דמואה"
"מה?"
"דמואה, זו בעלת הבית שאני עובדת בו שרוצה שכולנו נשיר את
המנגינה הדבילית הזו בזמן שאנחנו עובדות שם. אתה יודע מה אני
צריכה לעשות ? לטפל בשני תינוקות חמודים נורא. אחד תינוק שחור
מדהים והשני נראה תימני. אומרים שהם נולדו לדמואה. דמואה כל
הזמן שוכבת. יש לה ריח מוזר וחזק. השחור, פרינס, הוא כזה מתוק,
יש לו בעית נשימה."
"היא נשואה?"
"לא נראה לי. אין שם בכלל גברים. יאללה אני צריכה ללכת. תמסור
ד"ש לאמא".
אני מרגיש על הגובה. אולי בכל זאת אני אבא סביר. כבר פעמיים
ברציפות שהיא מתקשרת אלי. 'תמסור ד"ש לאמא'! יששש!
בארוחת הערב של יום שישי היא מגיעה עם עידו החבר שלה.
אני שואל "לקחת משהו? את נראית מסוממת".
"אבא'לה, מה זאת אומרת לקחתי משהו? אני לא ג'נקית כמוך וכמו
אמא. עקרתם כבר את המריחואנה מהגינה?"
"אבל את נראית מוזר. את בסדר?"
"לא יודעת. אני מרגישה מוזר"
"את יודעת. לפעמים מרגישים מוזר. זה בסדר. הרבה פעמים זה
מוביל לשינויים חשובים בחיים. למשל את יודעת שביום שהתאהבתי
באמא שלך..."
"די די. מכירים את הסיפור על איך שהתחרפנת וחרשת את השם של אמא
בשדה במושב. אני לא כמוך. אצלי לא קורים פתאום דברים לא
מוסברים. אני לא מאמינה בללכת אחרי הרגשות. אני כנראה מתחילה
להיות חולה. וגם... לא קיבלתי וסת".
"שלילי. היא לא בהריון" מודיעה לי ורוניקה  מספר ימים לאחר
מכן.  "אבל גם הוסת לא חזר"
"אולי היא עובדת קשה מידי?"
"קשה מידי? זו עבודה עם ילדים קטנים. מזה לא מאבדים ווסת."
שבועיים לא ראינו אותה.
עידו התקשר אלי בוקר אחד ואמר, "אני לא רוצה להבהיל אותך אבל
משהו מוזר קורה לאבריל. זה קשור כנראה לעבודה שלה. אני מציע
שניפגש".
התגובה הראשונה שלי היתה  לקרוא לורוניקה שתטפל בענין. אבל
שמעתי בראשי את אבריל אומרת  'הגיע הזמן שתתבגר' וקבעתי עם
עידו.
 
"היא נסחפה יותר ויותר לתוך העבודה עד שהיא הפסיקה לבוא הביתה.
נעשתה משועבדת לגמרי. היא עלתה שם בדרגה. עכשיו היא בקבוצת
'המורחות' והיא כל כך גאה על זה. אתה צריך לראות אותה. היא רזה
נורא. מספרת סיפורים מוזרים.  שיש שם מקום שבו מחזיקים גברים
צעירים שתפקיד חלק מהנשים הוא לחלוב מהם זרע כל יום  ובזרע הזה
מורחים את הדמואה, המפלצת הזאת, ונותנים לה לשתות את זה וגם
מזריקים לה ל...אתה יודע לאן. ואז היא נוהגת לדרוש מהנשים
המורחות  לנשק אותה ויש לה טעם מתוק כמו דבש. אבריל אומרת שזה
הדבר הכי טעים שהיא אי פעם אכלה. בזמן האחרון זה כנראה הדבר
היחידי שהיא אוכלת. היא מדברת על זה שלא תמשיך בלימודים בשנה.
היא כאילו אבדה את כל הזהות שלה".
רציתי לצרוח.
שאלתי אותו "היא אוכלת משהו בבית?"
"אם היא מגיעה הבייתה אז זה מאד מאוחר והיא אומרת שכבר אכלה
בעבודה ושממילא החומר שדמואה נותנת לה  משביע אותה לגמרי".
"אתה יודע את הכתובת של המקום הזה?"
"זה ברחוב הנשיא ב'פיתוח'. לא יודע בדיוק באיזו כתובת".
"יאללה נוסעים"
הזעקתי את ורוניקה שתפגוש אותנו.
נסענו לאט לאורך רחוב הנשיא ובחנו את הבתים. הייתה שעת ערביים
של קיץ. שדירת עצי הפיקוס הגדולים הצלה על הכביש ויצרה הבהובי
אור וצל. הרגשתי פתאום עייפות גדולה וחוסר רכוז. ראיתי שעידו
נרדם.  עצרתי את המכונית לצד הכביש. לפני שנרדמתי הספקתי לראות
שלוש נשים גברתניות לבושות במדים צהובים פותחות את הדלת,
מרימות את עידו ולוקחות אותו איתן.
"מה קורה לך, תתעורר!"
במאמץ רב הצלחתי לפקוח את העיניים. בתוך מעגלי אור וצבע הצלחתי
לזהות את ורוניקה עומדת לידי ומטלטלת את כתפי. לחיי ועיני
הימנית כאבו מהשכיבה על ההגה.
קולי  עלה עמוק ומהדהד, כמו מתוך מרתף. "תקחי אותי מפה.
תסעי."  משכתי את עצמי, במאמץ על אנושי, אל המושב שליד הנהג
ונרדמתי.
ישנתי עד למחרת בבוקר. כשהתעוררתי  הייתה לי זיקפה  של נער בן
שש עשרה.
"מה קורה לך" שאלה ורוניקה, לחוצה.
"לא הרגשת כלום ליד המקום שעצרתי עם המכונית? היה שם משהו,
איזה סם. כנראה שזה קרוב לבית כי ראיתי את העובדות עם החלוקים
הצהובים שאבריל דברה עליהם. הם לקחו את עידו". ספרתי לה את מה
שעידו ספר.
" נחכה יום יומים שנדע מה קורה", אמרה ורוניקה.
"השתגעת?  אני יוצא היום לפעולה. איפה שמת את המסיכות גז?"
"אדם? כל הכבוד. אני לא מכירה אותך ככה!". מזמן לא ראיתי אצלה
מבט אוהב כזה.

גייסתי את יואב אחי שאוהב לפעול ולא שואל יותר מדי שאלות.
בחצות יצאנו. על השער היה כתוב במפתיע 'בית דמואה הימנופטרה'.
טפסנו על עצי הפיקוס ומצאנו עצמנו בתוך החצר דורכים על אדמה
תחוחה של גן ירק. מסיכות הגז העלו אד אבל לא העזנו להסיר אותן.
ארון החשמל היה  מחוץ לדלת. הורדנו את כל המתגים ושברנו אותם.
את הפלדלת פרצנו בכמה מכות של פטיש חמש קילו. הארנו בפנס
פנימה. היה שם אולם גדול ובו  נשים רבות לבושות מדים צהובים
שרצו הלוך ושוב צועקות ושרות את הנגון המוזר שהשמיעה לי אבריל
תוך שהן קוראות זו לזו, מבוהלות.  אבריל לא הייתה שם. מהאולם
נפתחו שלוש דלתות. פתחנו את הראשונה בבעיטה. היא נפתחה ללא
קושי אל חדר שבו שכבו תינוקות. השניה נפתחה לאחר מספר בעיטות
אל אולם ארוך, כמו קסרקטין צבאי, שלארכו היו מיטות שעליהן שכבו
גברים צעירים עירומים, ישנים.
לאחר שפרצנו את הדלת השלישית  תקף אותנו ניחוח כבד של דבש,
מהול במשהו נוסף, מריר, ושמענו  אנקות כאב. על מיטה עצומה שכבה
אשה ענקית. חלק גופה התחתון היה עירום ומבין לובן פלגי השומן
הלא יאומנו הגיח תינוק כהה. קבוצה של נשים הייתה רכונה סביבה,
חלקן מסייעות בלידה וחלקן מלטפות או רוחצות את האשה. הנערה
שליטפה את ראשה שרה בקול המוכר, המעט צרוד של אבריל. סימנתי
ליואב. הוא סימם אותה באתר. הרמתי אותה. היא הייתה קלה כמו
ילדה. נשאתי אותה החוצה. כעבור כמה דקות יצא גם יואב, נושא
נשיאת פצוע את עידו העירום והרדום.

בזכות קשרים של ורוניקה הצלחנו להשיג לאבריל מקום במחלקת בעיות
אכילה בתל השומר. רק כעבור חודש היא התחילה לאכול וכעבור ארבעה
חודשים חזר לה המחזור.
ביום השחרור ישבנו יחד על ספסל בגינת בית החולים וחיכינו
לורוניקה שתגיע עם הרכב. היה יום אביב נאה. לידינו פרח שיח
רותם שהעלה ניחוח נעים ומשך הרבה דבורים. ראיתי כיצד מבטה של
אבריל נמשך אל השיח. היא קמה והתקרבה אליו. חשבתי שהיא רוצה
להריח את הפרחים אבל היא הביטה  אל הדבורים שבאו אל הפרחים
והתחילה לשיר את השיר ההוא.
ורוניקה הגיעה וצפרה קצרות. משכתי את אבריל שמבטה עדין היה על
הדבורים.
עידו היה ברכב. הוא התאושש מזמן ולא זכר דבר ממה שקרה לו בבית
של דמואה.
אבריל אמרה "החלטתי לעזוב את לימודי המשפטים וללכת ללמוד
מוסיקה. אני כל כך אוהבת לשיר עידו, אגב, החלטתי גם לעזוב
אותך. אתה יותר מידי נעול על הדברים שצריך לעשות. אמא את
מרשה?"
"מה איתי? למה את שואלת רק את אמא?" נפגעתי. עידו נראה המום
ועגום.
"אבא'לה, הגיע הזמן שתתבגר. אני יודעת שאתה תסכים. מתי תבין
שאני חושבת שאתה אבא הכי טוב שיכול להיות לי. תגיד, נשארו לכם
עוד משיחי המריחואנה האלה שהיו לכם פעם?"