מחשבות על חיים ומוות התחילו להעסיק את אריאל  בגיל 40. הוא
קלט שחצי חייו עברו והוא ממשיך להסתובב בעולם כפוטנציאל לא
ממומש. מאז ומתמיד ידע אריאל שהוא מיועד לגדולה.  אמנם לאחר
שצחקו עליו הילדים הגדולים בגן בזמן שהתחתן כמלך עם אביבה
המלכה בטקס רב פאר הוא הסתיר את סממני המלוכה אבל בליבו ידע.
הוא החליט שכל עוד שהוריו חיים הוא לא יכול להיות ממש גדול.
התחילה להתגבש אצלו הבנה שרוב בני האדם מתים כאשר משימתם בעולם
הושלמה והם יכולים להרפות.  נתפס במוחו רעיון, שהסיבה שהוריו
הקשישים  לא מרשים לעצמם למות, או יותר מדויק, אימו לא מרשה
לעצמה למות ועקב כך מכריחה את אביו להשאר על פני האדמה, היא
הוא, אריאל עצמו. הוא הדבר שהם צריכים להשלים.
אריאל עשה סדנה לגילוי עצמי. הוא לא ממש הבין הכל  אבל קלט
שהוא צריך לקבל אותם והם צריכים לקבל אותו ואז יהיה אושר גדול
והם יוכלו סוף סוף להרגע ולהרפות.
התקשר לאחיו הבכור:
"יותם, טיול שורשים, עם ההורים."
"למה זה טוב?"
"זה נכון לעשות"
"שאלת אותם  בכלל אם הם רוצים?"
"אני לא שואל. אני אומר להם".
"ואם הם לא ירצו?"
"אין דבר כזה".
בינו לבין עצמו כינה את אחיו הגדול 'המפונק', ושטם אותו על
שהיה הבן האהוב על אימו.  
התקשר לאחותו:
"זיוה, טיול שורשים לשלכטיז"
"אני לא באה".
"ב14 ביולי המראה בשעה חמש בבוקר. תבדקי את הפספורט"
"אני לא באה!"
הכינוי שנתן לזיוה בינו לבין עצמו היה 'זיוה תעזיבה'. בגלל
ההוויה שלה ששדרה 'עזבו אותי, ותנו לי להיות  בדיכאון שלי'.
מהרגע שעלו למטוס הוא התעקש לשבת ליד אמו. לא סמך על אביו. גם
כשהלכה לשרותים רץ אחריה, ולולא טרקה את הדלת בפניו היה בודאי
נכנס פנימה.
בלילה הראשון במלון לא יכל להרדם וירד לחדרם של הוריו. הוא
העיר את אימו ושאל אותה אם הכל בסדר ואז התעקש להשאיר אותה ערה
עוד שעה בכדי לשוחח איתו על ילדותו ובקש שתשיר לו את השיר
"לילה לילה" שהייתה שרה לו בילדותו, כשהייתה מרדימה אותו.
למחרת שכרו רכב. יותם נהג, ואריאל ישב ליד אימו. אביו היה כל
כך כעוס שלא יכל להוציא מילה מפיו. זיוה שקעה בנוף ואילו יותם
ניסה לתפוס את עיניה של אימו, ברגעים המעטים שאריאל עיין במפה,
ולשדר לה שהוא יודע, שהוא איתה.
באותו לילה נדרש אריאל לפעולה  בלשית כדי  לגלות את החדר של
הוריו לאחר ששינו את המיקום בשעה  מאוחרת. לאחר חצות דפק
בדלתם, נואש,  ובקש לשתות  מיץ אשכוליות. הם נאותו, טרוטי
עיניים, מתנצלים על שינוי החדר עקב תקלה בצנרת.  הוא גער בהם
על חוסר האויר בחדר, פתח את כל החלונות, נשכב על המיטה ונשא
הרצאה על חשיבות האוויר הצח ועל כמה שהוא שונא אבל ממש שונא
אנשים שסוגרים חלונות בלילה.
"אתה יכול להשאר לישון איתנו" אמרה אימו חלושות, למגינת לבו של
אביו. אריאל נשכב במרכז המיטה  ועטף את ראשו בסדין בתנוחה
האהובה עליו.   לפני שנרדם חלף בו גל אושר שאישר לו שהמשימה
הולכת ונשלמת.
הם ישנו שלושתם  במיטה הזוגית.

בבוקר השכם גרר את הוריו לטיול והרצה להם עד כמה הוא לא יכול
לסבול אנשים  שקמים ישר מהמיטה לארוחת בוקר ולא מאמנים את הגוף
שלהם קודם.  הטיול היה ביער, על גדות נחל שזרם לאיטו.  אביו
ניסה לדחוף אותו למים וכתוצאה נפל האב והשתטח. אריאל משך והרים
את אביו  בזעם תוך שהוא פולט " מה זה? אתה ילד קטן? אתה לא
יכול קצת לשלוט באברים שלך?".
במהלך ארוחת הבוקר השלווה במלון הודיעה האם שהיום הם נשארים
לנוח בחדר ושהצעירים יצאו לבלות לבד. יותם תהה, שהרי באותו
היום תכננו ללכת לראות את הבית שבו גרה אימו בילדותה וביום
הקודם הייתה נלהבת מאד לרעיון.
"אני לא מרגישה כל כך טוב וגם אבא לא. לכו אתם",  אמרה האם.
והאב הוסיף בשמחה "אני איתה!"
כשאריאל הגיע תוך שהוא מצהיר כמה שהוא לא יכול לסבול אנשים
שמסיימים לאכול לפני שאחרים מגיעים הודיעו לו על השינוי
בתכנית. הוא קרא ליותם הצידה.
"אתם לא יכולים לעשות את זה. היום זה היום הגורלי. הם  חייבים
לבוא. זה רק פחד שעוצר אותם"
"עזוב אותם קצת. תן להם לנוח".
"אתה לא מבין. זה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן. לתת להם לנוח,
ובגדול. רק שאתה ואבא  כאלה מטומטמים וחייבים לטרפד לי את
התכניות".
"אתה יכול רגע לחשוב על מישהו חוץ מעל עצמך?"
"אתה לא מבין, דפוק"
"זה לא נראה ככה" אמרה זיוה שהצטרפה לשיחתם.
"אני נשאר איתם כאן. אתם יכולים מצידי ללכת".
בזמן שזיוה ויותם יצאו לטיול אופניים לאורך הנחל ישב אריאל על
ספה בלובי, מול דלת חדרם של הוריו וקרא ספר.  הוא לא הבחין
כשטיפסו הקשישים על המעקה וירדו  דרך סולם, שבקש אביו קודם לכן
מהגנן להשעין על המרפסת, ועלו על מונית.
אריאל תפס אותם בשדה התעופה חצי שעה לפני שעלו למטוס. הוא קפץ
והפיל את אביו והתחיל חובט בו, צועק במלוא גרונו "בן זונה,
ככה? לא יכולת לעמוד מולי כמו גבר!" האם המבוהלת ניסתה להפריד
בין הניצים ונפלה ביניהם בצעקה מבועתת, "הרגל שלי הרגל שלי".
שוטר שנקרא למקום הוריד מכת אלה מדויקת על ראשו של אריאל.
הזכרון הראשון  שעלה במוחו של אריאל כשהתעורר שלושה ימים מאוחר
יותר בבית חולים גהה, הייה של היותו מכורבל בין ירכיה של אימו
כשהוא צונח לתוך חלל אפל וקטיפתי שמקבל אותו בחמלה.
כשבישרו לו שהוריו נפטרו באותו השבוע יום אחר יום קיווה שגם הם
הרגישו מאושרים ומפויסים כמוהו.
הוא ידע שכעת הוא סולח לאימו וידע לזהות את הרגש שחש כאהבה.
הוא תהה האם התחושה שיש לו לגבי אביו יכולה להחשב כקבלה.
כעת היה חזק ורגוע.  הוא התקשר לאביבה בטלפון והזמין אותה
להתחתן איתו, חתן וכלה מלך ומלכה. היא צחקה ואמרה "איזה ליצן
אתה. אני  בדיוק יוצאת לגייס בן, אבל אחר כך אני יקפוץ וניתחתן
קצת. אני אביא כתר".
"אני יארגן את הארמון".