הדף חלק. כעת אצור עליו  סיפור.
ראשית, אניח עליו את הפסוק שבחרתי, כמו שמניחים תינוק, שזה אך
נולד והוא עדיין תם ובר. ממנו יפרם הסיפור: "שלושה המה ניפלאו
ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור דרך
אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה". משלי י"ח - י"ט

את המשפט אני מעתיקה מתוך תנ"ך שדפיו צהובים ונקרעים בקלות.
בדף הראשון כתב אבי  מזמן  'וזה לבתנו היקרה בהגיעה למצוות:
ושיקויים בך הכתוב בספר משלי פרק ל"א, י"א וגו'.
מאת הוריך'.

אני פותחת את הספר לפסוק שכיוון אליו אבי.

חורף. ליל יום שישי. במרכז החדר בוערת פתיליה כמו מחרוזת
כחולה.  סביבה אנחנו מתחממים. זה אך הדלקנו נרות. אבי שר
ואנחנו מחרים אחריו  בלי ממש להבין את המילים, בעוד אמי טורחת
מסביב. השירים ששר אבי לא נלמדים בכיתה. אני יודעת שהם קשורים
לתקופה שהיה אבי ילד דתי. הוא מזמר "אשת חיל מי ימצא ורחק
מפנינים מכרה בטח בה לב בעלה  ושלל לא יחסר, גמלתהו טוב ולא
רע, כל ימי חייה" וכו'. קולו של אבי חזק ועיניו עצומות. אחר כך
הוא פוקח עיניים זוהרות ואומר "בבית סבא היינו מזמרים ככה כל
יום שישי במשך שעות". יושי, אחי הקטן בן הארבע נוגע בפתיליה
ופורץ בצווחות כאב, אמי מזדרזת להרגיע וחובשת לו את האצבע. כעת
הוא יושב בחיקו של אבי ואנחנו שרים  בעליזות, על פי מנגינת עם
גרמנית: "יושי נגע בפתיליה פתיליה פתיליה יושי נגע בפתיליה
פתיליה, יושי יושי אל תבכה אל תבכה אל תבכה יושי יושי אל תבכה
אל תבכה", יושי, לרגע צוחק ונהנה מהשיר ולרגע כועס על שצוחקים
עליו אבל בעיקר נהנה מחיקו של אבי. אמי טורחת סביבנו, מנקה,
מכינה עוגה.
אבי  אוהב  לדבר, להסביר דברים על בוריים. אף אני כזאת. מאמינה
בדברים הברורים, הנראים לעין. מייעדת עצמי להיות מדענית. אמי
פטפטנית גדולה עם חברותיה, אבל אני לא משוחחת איתה. כשהיא
שואלת מהוססת על חיי אני עונה לה בעריצות לקוניות, עד שהיא לא
שואלת יותר. אני עצמאית ולא נזקקת לא לה ולא לאף אחד.

מי מסתתר מאחורי המסכה? האם הם רוצים את טובתי או את רעתי?
האנשים סביבי הם אמיתיים או שהם רק בראש שלי?

לאחר שאני מגיעה  למשרד מתקשר אורי ומבקש שאסע להביא את ציוד
החשמל לדירה. אני מסכימה. בסך הכל שנינו עובדים ולא היה משהו
ממש דחוף כמו ישיבה או דד ליין לחוץ. אני נוסעת לגני התערוכה
הישנים ולוקחת את הציוד ובדרך עוצרת לבקשתו של אורי וקונה
קרטון גלי ומסקין טייפ וסכין יפנית.  הקופאית בחנות לחומרי
הבנין עובדת בקצב מטורף, שד משחת ממש. אני אומרת  לה "בחיים לא
ראיתי קופאית כל כך זריזה". הפועל שעוזר לה לארוז אומר, "אשת
חיל מי ימצא, היא כל כך זריזה שעשתה תאומים".
אני צוחקת עד הבית. אין מי שיעזור לי לפרוק אז אני פורקת הכל
לבד גם את הדברים הכבדים וסוחבת לביית. אחר כך אוסף אותי אורי
ואנחנו נוסעים הוא, יושי ואני להלווית חבר של הורי.

איך זה נראה מבחוץ ואיך זה נראה מבפנים.

יושי מדבר ומדבר ומדבר על עצמו ועצמו ועצמו. אני מאחור, מתאמצת
להבין, מותשת. אורי אמר לי פעם רק  תגידי לו שאת אוהבת אותו,
זה הכל.  אני ממשיכה עם ההאזנה חסרת הסבלנות והוא, ככל שחוסר
הסבלנות שלי גובר מדבר ומדבר ומדבר ורק בסוף אורי אומר משהו
בעל ערך, עד שהוא פותח את הפה, אפשר להשתגע. איך זה נראה
מבחוץ? את חכמה בלהגיד לאחרים  אבל את, את העמדת פנים  של אהבה
אבל יש בך כעס. למה אני כל כך עייפה אחרי כל הנסיעה הזאת והאם
יש לי אומץ עכשיו עכשיו להרים טלפון ולהגיד  יא אללה כמה
שיצאתי מהקטע הזה עייפה ומאוכזבת מעצמי אבל איך, איך אני יוצאת
מזה?  

לקראת גיל החמישים הזדהר פתאום יפיה של אמי. היא רזתה, עור
פניה נמתח, עצמות לחייה התגבהו ונוצר שקע ענוג וחושני בלחייה,
עיניה נעשו עמוקות ונוגות. קבלתי את ההערות חברי על יפיה של
אמי באדישות, מה גם שלא הבחנתי בו. באותה תקופה הרבה אבי
בנסיעות הקשורות לעבודתו  ובילה לילות רבים מחוץ לבית. אחי
ואני  כבר לא גרנו בבית והיינו מגיעים אליו בסערה בשעות אחר
הצהרים  לטרוף עוגות וממתקים ומסתלקים אחרי שעה.

לקראת גיל חמישים אני מרזה, עורי נמתח, עצמות לחיי מתגבהות
ושקע ענוג מסתמן תחתיהן. אורי יוצא לנסיעות עסקים רבות שבמהלכן
הוא נעדר מהבית למספר לילות כל חודש וילדי המתבגרים עסוקים
בשלהם.

באחד מהתקפי הכאב אני מבקרת את הורי הקשישים. היא לא שואלת
דבר. שלושה ימים אני שוכבת על מיטת הנדנדה  שבמרפסת, אוכלת,
שותה, מעשנת, קוראת ובעיקר ישנה. על קצה הלשון  עומדת לי
השאלה, "אמא, גם לך זה קרה? פתאום, באופן בלתי צפוי, בגיל
העמידה? גם לך פתאום הכל התהפך, סערו המעיים, געש הרחם, נעלם
התיאבון התחרפן הראש עד שחשבת לעזוב הכל, הכל?".
בסוף היא זו שמרהיבה עוז ושואלת, "זה קשור לאורי?". אני מהנהנת
בעיניים עצומות. "בערך. לא רק. יש עוד מישהו".  היא טופחת על
ידי,  "את צריכה לנוח, לאכול, להתחזק. יותר מידי זמן את מחזיקה
את עצמך. תראי שהכל יסתדר".

אכן הכל שקט כעת, אך דבר כבר אינו ברור. אני בוהה בארועי
החיים, גם באלה שכביכול מובנים מאליהם,  בעיניים לא ממוקדות,
כמו כשהייתי מביטה בתמונות הטפט הדו מימדיות, שהיו פופולאריות
לפני כמה שנים,  מנסה לראות  את התמונה הרב מימדית הטמונה
בעומקם.
אני נמשכת למשפטים סתומים. לכן  אני מקבלת השראה ממשפטים כמו
"שלושה המה ניפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמיים,
דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה".