זהו הפרולוג של "הג'וב", סיפור בתהליכים. בקרוב יתווספו
החלקים הבאים.
"אתה לא יודע מי אני, אבל שמעתי עליך הרבה. אם אתה מעוניין,
תגיע ביום שני הקרוב בשתיים עשרה בצהריים אל בית הקפה שבקצה
הרחוב."
שמואל כהן קרא שוב את הפתק שמצא על שטיח הכניסה, כשחיפש את
עיתון הבוקר, שכרגיל, לא היה שם. הוא עוד יסגור את החשבון עם
לוי הקמצן הזה. הוא טרק את הדלת וניגש לחדר העבודה שלו.
בדרך כלל היה שמואל מתעלם מפתקים כאלה - השכנים בבניין והילדים
שלהם משאירים לו פתקים כאלה כל הזמן - אך הפתק הזה, משום מה,
נראה לו שונה. אולי העובדה שהכותב לא השאיר שם או טלפון - כך
היו נראים הפתקים מהשכנים, שכנראה לא היו ממש חכמים.
על השולחן היו מונחים כמה תצלומים ומסמכים כתובים בעט, מהעבודה
שסיים יום קודם. הוא אסף אותם אליו ודחף אותם אחד אחרי השני אל
תוך הגורס. שום זכר לפרדריק, אמר לעצמו. אחר התיישב בכיסאו
ובחן שוב את הפתק המיסתורי.
אחרי דקות של הרהורים, החליט שמואל כי הוא חייב לגלות מה פשר
הפתק, ולכן התקשר לאחיו כדי לדחות את הפגישה שהופיעה לו ביומן
בשעה שתיים עשרה.
"כהן ולוי חקירות שלום מדברת לאה". אמרה המזכירה בחוסר סבלנות
בוטה. "במה אפשר לעזור"?
"את מיכאל בבקשה", השיב שמואל ברוגע.
"הוא נמצא בישיבה כרגע."
"תמסרי לו שאני מבקש לדחות את הפגישה של מחר בצהריים".
"אני אמסור לו".
"זה מה שאמרתי.."
"שמואל"?
"שלום".
הוא הניח את השפורפרת וכתב ביומן תזכורת להגיד למיקי בדיוק מה
הוא חושב על המזכירה שלו.
בערב הגיעה אחת המאהבות של פרדריק. לא ממש היה לו מצב רוח
לאנשים באותו זמן.
"נו, אני כבר יכולה להפסיק לדאוג"? היא הביטה בו בציפייה רבה.
"הכסף". הוא אמר באדישות.
"הכל כאן", אמרה וטפחה על תיק היד שלה.
"את רוצה לשתות משהו? ייקח לי קצת זמן לספור עשרים".
"יש קולה"? שאלה בהתלהבות.
"לא", ענה באדישות.
"ספרייט"? שאלה בפחות התלהבות.
"לא", ענה באותה אדישות.
"לימונדה"? שאלה בלחישה.
"חחח", צחק ונענע את ראשו לשלילה.
"טוב אז תביא דאבל וויסקי", הכריזה בכוחות אחרונים.
"בחירה מצויינת".
בתיק היו בדיוק עשרים אלף השקלים האחרונים שהייתה חייבת לו. זה
לבד מכסה את כל ההוצאות שלו על התיק הזה. כשהיא הלכה, שמואל
התיישב בכורסה האהובה עליו בסלון מול הטלוויזיה ושקע במחשבות,
שנקטעו עם צלצול הטלפון.
"כן".
"אחי מה המצב"?
"מיקי, טוב שהתקשרת. מה שלומך"?
"בסדר, לאה אמרה לי שחיפשת אותי".
"זה חדש, היא בדרך כלל שוכחת שאני בכלל קיים".
"לאחותה נולד היום בן, היא באופוריה. אבל עזוב אותה. מה אתה
עושה ביום רביעי בשעה... חמש"?
"קבענו. ד"ש ליעל".
"יגיע. ביי".
"ביי". |
