אני והיא מסתכלים על תמונה. נראה לי שזו תמונה מפורסמת. אני
רואה אוסף נקודות אימפרסיוניסטי, משולב בטכניקת ציור משונה
שעליה קראתי פעם באחד הספרים שלי שמדבר על ציור. היא רואה שלל
צבעים משולבים יחדיו, יוצרים את התמונה המושלמת והנפלאה
שמעניקה רוגע לעיניה המודאגות. אני לא חושב שיש לה מושג
שהתמונה הזאת מפורסמת.

אני והיא מסתכלים על האחיין שלי. הוא בן שנה. אנחנו רואים איך
שהוא מעיף דברים ומפיל אותם על הרצפה. הוא לא נח לרגע. עכשיו
הוא רוצה לעלות על הספה אבל היא גבוהה מדי. הוא מחפש בבכי את
אבא שלו, המושיע שיגאל אותו מייסוריו הנוראים על הרצפה. אני
רואה מערכת מורכבת, שמונעת ע"י דחפים ויצרים ראשוניים, מערכת
שאינה מכירה את המציאות ואינה יכולה להסתגל אליה ולהבין את
גבולות המסגרת שלה. היא רואה ילד קטן וחמוד שרוצה הענקה. היא
רואה התגלמות של תמימות ואהבה שנמאס לה להיות על הרצפה. היא
מעלה אותו בעצמה.

אני מסתכל על השולחן שלידי ותוהה האם הוא באמת שם, האם הוא
קיים. אני חושב על סוג העץ שממנו הרכיבו את השולחן (אם הוא אכן
קיים), על איך שצבעו אותו, שייפו אותו, על כל התהליך המסובך
שכרוך בהכנה שלו. היא מסתכלת עליו, מסתכלת עלי ושואלת באיטיות
אם היא צריכה תחתית לקפה כי יהיה חבל להשאיר כתם על שולחן כזה
יפה.

שתינו אוכלים שוקלד מתוק, טעים נורא. אני חושב על מהות חוש
הטעם ואיך לעזאזל המוח שלי מקשר אותו עם המילה מתוק. משם אני
ישירות גולש לענין של ריחות וחושב כיצד זה יכול להיות שריחות
מסוימים נעימים לי ואחרים דוחים אותי. אני פותר לבסוף את
התסביך בהזכרות בדברים האלה שנקראים דחפים עצביים ובכל החשמל
שמתרגם לאותות אצלי במוח. היא אוכלת אותו לאט, מלקקת אותו
בחושניות, מקלפת את שכבת האגוזים. מתי שהיא ממש יכולה לחוש את
המתיקות עוברת בכל גופה היא עוצמת את העיניים. כשהיא מסיימת
היא אומרת לי ששוקלד זה אחת מההנאות הנפלאות שיש בחיים. בשבילה
אלו רגעים קסומים.

בלילה, אנחנו שוכבים והיא נותנת מעצמה. היא מעניקה לי במסירות
את גופה, משתוקקת עד הטיפה האחרונה. היא נהנית והיא גומרת. היא
גם נורא אוהבת. אני לעומת זאת חושב את המחשבה הקבועה בסגנון של
עד כמה הזיון הזה הוא בעצם אקט אגואיסטי, ועד כמה, אם בכלל,
הוא שונה בשבילי מאוננות.

היא מדליקה סיגריה ומציעה לי גם אחת היא עושה את זה בטבעיות.
היא מעשנת כבר מגיל 11. זאת הסיגריה שלה, הסיגריה שאחרי,
שסוגרת סיום משגע ליום נפלא עם רגעים קסומים. אני מדליק את
הסיגריה וחושב על הסיבה שאני בכלל מעשן. מה הטעם המיותר
בלהכניס עשן לריאות ולהוציא אותו? האם כל ה-5 שנים האלה שאני
מעשן קופסא ליום הם תוצאה של חוסר תשומת לב מההורים שלי
בילדות?

היא הולכת לישון, אבל לפני זה היא מסתכלת עלי. היא רואה אותי,
את האהבה שלה, גבר נאה עם שיער שחור ועיניים כחולות, רגיש
אינטליגנטי וספונטני. זה כל מה שאי פעם רצתה. מבחינתה, רוב
הסיכויים שזהו השיא של חייה. היא הגיעה אל הנחלה והמנוחה.

אני מסתכל חזרה וחושב שמצד אחד אני יודע את האמת עד כמה שמישהו
בכלל יכול להגיע אליה. אני קרוב אליה וצמוד לה עד כמה שאפשר.
אני חי ונושם אותה כל יום. אבל מצד שני היא רואה, יודעת, מבינה
וחשה את היופי האמיתי והגדול מכולם: היופי של הפשטות.