הו, ערות ברוכה. השעה הייתה שלוש בבוקר. החלטתי לחזור לביתי.
פנסי הרחוב לא האירו, משום מה. חתכתי את החושך הריק הזה. הייתי
יכול להלך עירום, ואיש לא היה שם לב. לילה קדוש. אני צריך
לפגוש אותו לעתים קרובות יותר. בביתי ספה חיכתה לרגליי
הכואבות. היבלות נרגעות. רציתי לישון, אך פחדתי לחזור לחלומי.
העייפות נלחמת בפחד, דו קרב ידוע מראש. לאחר שלוש שעות הפחד
מנצח. הבטתי מהחלון, ראיתי ניידת. החלטתי בכסילותי המנומנמת
לעקוב אחריה. עצרתי מונית. "עקוב אחריהם", ציוויתי. הוא ציחק
בי בקול, "יאללה יאללה, לך מפה, משוגע".
משוגע זה מה שאני, באופן הסמלי כמובן. לא כמו נמרוד, שהלכתי
לעמוד על טיב טירופו.
הניידת שראיתי בבוקר עמדה מול מגדלו של נמרוד. מחוצה לה שוטר
ושוטרת הדיינו:
"הם אומרים שהוא פה כמה ימים. לא נם ולא ישן", אמרה השוטרת.
בחורה מתולתלת, שבלונד ניסה לכסות את שורשיה השחורים.
"על זה ההמולה? זה מה שהם טוענים, ואת האמנת להם?" שאל השוטר,
גבר יפה ונמוך, לחייו בולטות.
"אני מוכן להישבע ב-", אמר הגבר בסנדלים התנ"כיות.
"הם אומרים שהוא בנה את המגדל הזה לבדו", אמרה השוטרת.
השוטר גיחך. נראה היה שאין זה זלזול חד-פעמי.
"הישארו ותיווכחו", ביקש מהם המסונדל.
"אני מאמינה להם", אמרה, נרתעת.
"רוצה להתערב שתוך שעתיים הוא מתעלף?" שאל השוטר, מחויך. הנהנה
השוטרת הנבוכה.
הם הוציאו כיסאות נוח מהניידת, התיישבו והצטרפו להמון, שכבר
הספיק להכפיל את עצמו.
חלוצי הבוהים נעו באי-נוחות, נדמה היה שרצו לעזוב. מבטם
המשועמם, כאילו אמר: "הוא לא עושה דבר מלבד לבנות?" ילד אחד אף
אמר לאמו, "משעמם לי", אך זו מיהרה להשתיקו.
העבדקן ניגש אליי ושאל: "היום אתה לא הולך לדבר אתו?" והנה
ההמון צעק אחריו כעדר: "דבר אתו, דבר אתו". מניין בא להם
הטירוף הזה, שאני הוא נביאם? בכל זאת ניגשתי אליו. לא בשל
קריאות ההמון, אלא בשל רצוני היחיד.
ניגשתי אליו מהוסס.
"גש, בני", הוא אמר. מוזר היה הדבר, הרי אני בערך בגילו. "צר
לי על אתמול, תעזור לי עם הלבנה הזו".
סירבתי. "אין לי כוונה לעזור לך בדבר, שאין לי מושג מה ערכו.
בקש מהם". הפעם כבר לא נכמרו רחמיי עליו כבתחילה.
"מהם? לעולם לא. אנשים חסרי-מעש, רק מביטים, מציצים, מנסים
לחדור לעמקי נשמתי. שוטים".
"למה אתה עושה את זה?" שאלתי בקול מיואש.
הוא הרים לבנה על גבו, והחל צועק:
"לעולם יהא אדם שיכור, זה כל האדם: זוהי השאלה היחידה. עליך
להשתכר בלי הרף למען לא תחוש את משא האימים של הזמן הרוצץ את
כתפיך ומדכאך לעפר.
אבל ממה?" הוא חיכה לתשובה ממני. הבנתי את כוונתו.
חיקיתי את צעקותיו: "מן היין, מן השירה, או ממידת הטוב,
כרצונך, אך השתכר-תשתכר".
"זה של בודלר", הפגתי את ידענותי.
"יפה, יפה, בני. חשבתי שאני האינטלקטואל האחרון עלי אדמות".
לכאורה הייתי אמור לשמוח על המחמאה, אך היה ברור לי שהוא רק
חיפש דרך להחמיא לעצמו.
"אני מבין שלא תאמר לי מדוע אתה בונה את המגדל הזה", ניסיתי
להחזירו לנושא.
"אני לא רואה טעם בכך בטרם סיימתי את העבודה".
"מתי תסיים?"
"איני יודע. אתמול כששאלת אותי על משפחתי, נרתעת קמעה. אתה אדם
בודד? אני סבור שאני מזהה אתכם".
לא השבתי לו.
"ידוע לך שבבדידות יש משהו אלוהי, אתה יכול להשקיף על כולם,
ובתור אחד עם פני אדם, יהיה נדמה לבני האדם שהם משקיפים
עליך".
"אולי", התעצבתי. "אין בי רצון להיות אלוהים. משרה נוחה אמנם,
אך אין לי את הכישורים הדרושים לכך".
"לא לכולם יש, בני, לא לכולם".
כעסתי על ההתחכמויות שלו, נראה היה שהוא רוצה להוביל אותי בכוח
למחוזות הפילוסופיה שלו.
"אם אתה לא מוכן לומר לי מדוע אתה בונה את המגדל, תאמר לי למה
אתה מתעקש לבנות אותו לבד".
"הסכמתי שתעזור לי, לא כן? ומלבד זאת, בני, אתה שואל שאלות לא
חשובות. איך זה שאינך שואל על כל האנשים האלו שהתאספו לצפות
בי, כמו יום העצמאות היום. כל האנשים האלו על כל אהבותיהם,
משפחותיהם, לימודיהם, עבודתם.
זה מעשיהם מבוקר עד לילה? אפילו אנשי החוק".
אמנם הוא דיבר על הקהל העצום הצופה בו, אך הרגשתי שהוא מכוון
אליי. הלכתי בלי מילה, איזה נפנוף קטן באוויר ותו לא.
שוב הריצה הזו, המתעמתת עם גוף של פקיד. הגעתי מפוחד ומתנשף
לעבודה, בידיעה שזה היום האחרון שלי. כמה עוד הם יוכלו לשאת את
חרפתי? פחדתי מהעתיד לבוא. אני לא יכול לשוחח אתו לנצח. גם אם
נוציא מהחשבון את מקור הפרנסה, הרי יבוא יום ובו הוא לא יבנה
את המגדל, ומה אז? ובעצם, רצוני הוא שיפסיק לבנות את המגדל
הזה, המטרטר במוחי.
ג'קי קטע את מחשבתי בצעקה מחרישת אימים:
"שמונה. אמרתי שמונה! מה השעה עכשיו? אתה מבין? יש גבול
לנחמדות שלי. למשרד עכשיו!"
לפתע הוא לא היה נחמד כל כך, הזכיר לי את מוריי ומפקדיי
במסגרות הגרועות ביותר שחוויתי במהלך חיי. ניגשתי למשרדו. לאחר
כל הריצה הזו, ניגשתי לשם באיטיות.
"שב!" הוא ציווה. איך היצור הביטניק הזה, כך היה קורא לו אבי,
אני משער. אין מילה יפה יותר. איך הוא הפך לסמכות בלתי
מעורערת, לאורים ותומים של העתיד שלי?
התיישבתי, הנעתי את רגלי בחוסר נוחות.
הוא ציווה עלי להפסיק. הפסקתי.
"תראה, אני באמת מנסה להיכנס לראש שלך, ואני לא יודע מה לעשות
אתך.
מצד אחד, אתה היית העובד הכי טוב שלי. אתה ייעלת את המקום הזה
במאה אחוז, אתה היחיד שמבין את קו המחשבה שלי. מצד שני, אתה
מאבד כל כיוון, מאחר. לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך. תגיד
לי אתה מה לעשות?"
מובן שלא עניתי.
"שמע, אני נותן לך דדליין עד יום שישי. אני בודק אותך... טוב,
צא מפה".
יצאתי בתיעוב כלפיו. כיצד הוא מעז לקבוע את סוף חיי, כפי שאני
מכיר אותם? ללא הועיל ניסיתי להרגיע את עצמי, להסביר לעצמי
שכל האחריות על מצבי היא על כתפיי בלבד. העדפתי את הכעס המתוק
הזה על ג'קי מאשר שיקולים זרים לי כלפיי.
יצאתי לנשום אוויר. הם ישבו על המדרגות. שנה עבדתי שם, ומעולם
לא טרחתי להכיר אותם, את שמם. הם היו נראים לי כאנשים
מניפולטיבים, שרק מחפשים דרכים חדשות להימנע מהעבודה. בו ברגע
שג'קי יצא מהמשרד, הם היו יוצאים לעשן ולפטפט.
"אני אדם", הציג את עצמו אחד מהם.
גם אני אדם, חשבתי לעצמי.
"הג'קי הזה", המשיך. "ראיתי מה הוא עשה לך. לפעמים הוא כזה
מניאק".
רציתי לגונן על ג'קי, אך הכעס הרב שלי מנע ממני להביע את דעתי
בעניין.
הוא הציע לי סיגריה.
"אבל ההפסקה עוד שעתיים, וג'קי אמר לי שהוא בודק אותי",
נרתעתי.
"אוח, המנוול", צחקק, "הוא כבר יצא".
לקחתי ממנו סיגריה. הסיגריה הראשונה שלי בגיל שלושים. לא יודע
מה היה המניע שלי לקחת אותה. אולי אירועי הימים האחרונים גרמו
לי לחקות את הקלות הבלתי נסבלת שלהם. הייאוש המתמשך נשא אותי
לעבר סיגריה ראשונה.
שאפתי את הטבק הדלוק, העשן הסתבך בין הקנה לריאות . השתעלתי,
זלגו דמעות, והם צחקו. נעלבתי מאוד, אך צחקתי אתם לא לחשוף את
חולשתי.
"טוב, אני חוזר לעבוד", אמרתי לאדם.
אדם הנהן, כאילו הוא מאשר לי לעזוב את החבורה העולזת.
הטבעתי את עצמי בניירות. העבודה הייתה לי למקלט יותר מכל דבר
אחר, ושנאתי את עצמי על השגרה הזו המקננת בי. סיימתי עם הניירת
מוקדם מהרגיל.
שאלתי את אדם אם ג'קי נמצא. הוא ענה שלא.
אז הייתה בלבי התעוזה לצאת מוקדם מהעבודה לעבר זו, שמידמה
לפסל, שבתקוותי אני מדמה אותה לנערתי, שקראתי לה ענת. רציתי
להגיע לשם מוקדם כדי שאוכל לדבר אתה. וכן, היא הייתה שם חצי
מאופרת, טועמת חטיפי סויה.
"זה אתה", היא אמרה מחויכת. "באת אתמול. זה מחמיא לי מאוד. אתה
קהל מתמיד. אין אמן בלי קהל, אפילו יחיד". היא ביקשה שאעזור לה
באיפור. אני מקווה שעשיתי זאת נכונה. כבר דמיינתי אותנו יחד
בכל מיני סצינות רומנטיות, סמי-אירוטיות. והייתי מביט בה. כדי
לא להתעייף, הייתי מוצא בה כל הזמן פרט חדש. כשניסיתי לראות
מבעד לפסל את האישה, נתקלתי בחומה. דמיינתי אותה מאושרת
בזכותי. כשהגעתי לשפתיים, התמוגגתי. למה יופי צריך להיות דבר
כה מטורף וחסר יציבות? ניסיתי לא להירדם, ועברה שעה, שעתיים
וארבע.
"טוב, סיימתי", היא אמרה.
"בראוויסימו", מחאתי כפיים בהתלהבות יתרה.
"נהנית?"
"מה את חושבת?" שרר שקט עמוק. רציתי לומר לה שתבוא איתי, ונהיה
רק אנחנו מול העולם. אני אחיה מהאמנות שלה, והיא תחיה ממני
כקהל, והיא לא תצטרך להופיע בכיכרות, ושאני אוהב אותה, ושהיא
לא תזכה בפחות ממה שמגיע לה. הבושה כבשה אותי. לא אמרתי דבר.
שתיקה שררה ואז היא הלכה. המוכרת בקיוסק סגרה את החנות, והביטה
בי במבט רצחני, כשהיא אוחזת את המפתחות, כפי שאוחזים בסכין.
היא הלכה. בהליכתה הבטתי בה בשבע עיניים לדאוג שהיא לא תעשה
שום דבר העלול לפגוע בי. היא לא עשתה.
הייתה בי אפיסת כוחות ממחשבות על ענת ומהחיים בכלל. שוב אני
נרדם על הספסל הציבורי וחולם. על מה אני חולם? על מסיבה, מסיבה
בקצב מהיר מהחיים. ענת ונמרוד רוקדים צמודים, נוגעים לא
נוגעים. הוא מוציא גלולה ונותן לה, "אני אלוהים, אני אלוהים,
ואת תהיי לילית", הוא אומר, והם רוקדים. הוא נוגע לה בירכיים
והיא מחייכת. אני שותק, הבושה נוגסת בכל איבר בגופי, מכלה
אותי, ואני ממשיך לשתוק. המוזיקה משתתקת, חושך. זרקור מכוון
על מקום אחד בלבד. ומתוך האור עולה אדם. "שלום, אני אדם.
ברצוני להקריא שיר של המשורר הנודע, אלכסנדר בלוק. בתרגומי
שלי:
חלומות מתוקים עשויים מזה
מי אני שלא אסכים?
טיילתי בעולם
ובשבעת הימים
כולם רודפים אחר משהו
חלקם רוצים להשתמש בך
חלק רוצים שתשתמש בהם..."
"חילול, חילול הקודש", מתפרצת ענת לבמה. "זה לא שיר של אלכסנדר
בלוק. זה שיר פופ". כולם שותקים, אני מוחא כפיים. אדם שותה לו
בירה. כולם מביטים בי, כאילו אני הילד העירום בסעודת מלכים.
"דון, אתה הגיבור שלי. אני אוהבת אותך", אומרת ענת, ואז אני
מתעורר.
הפעם לא אטעה, רשמתי את החלום. אפילו ניסיתי להתמודד אתו.
נמרוד טען שהוא אלוהים. אולי כך אני מפרש את פעולותיו. עניין
הבדידות האלוהית. אין לו רצון לגעת בשמים, הוא רוצה להחליף את
האלוהים המת, לדעתו. לצפות על כולם מבלי שיחשדו בו. זה עניין
הבדידות. וענת? היא האמנות, הנוגעת-לא-נוגעת באל המתיימר. היא
חושפת את השקרים הסוציולוגים של החברה, המוצגת בתור אדם. קשה
לי לומר שהייתי שבע רצון מפירושי זה. כי נראה שבמקום לפרש את
עצמי בחלום הזה, שאני יוצרו, אני נותן דעתי לפרשנות פסיכולוגית
גרועה על הנפשות הסובבות אותי.
הו, ערות ברוכה. השעה הייתה שלוש בבוקר. החלטתי לחזור לביתי.
פנסי הרחוב לא האירו, משום מה. חתכתי את החושך הריק הזה. הייתי
יכול להלך עירום, ואיש לא היה שם לב. לילה קדוש. אני צריך
לפגוש אותו לעתים קרובות יותר. בביתי ספה חיכתה לרגליי
הכואבות. היבלות נרגעות. רציתי לישון, אך פחדתי לחזור לחלומי.
העייפות נלחמת בפחד, דו קרב ידוע מראש. לאחר שלוש שעות הפחד
מנצח. הבטתי מהחלון, ראיתי ניידת. החלטתי בכסילותי המנומנמת
לעקוב אחריה. עצרתי מונית. "עקוב אחריהם", ציוויתי. הוא ציחק
בי בקול, "יאללה יאללה, לך מפה, משוגע".
משוגע זה מה שאני, באופן הסמלי כמובן. לא כמו נמרוד, שהלכתי
לעמוד על טיב טירופו.
הניידת שראיתי בבוקר עמדה מול מגדלו של נמרוד. מחוצה לה שוטר
ושוטרת הדיינו:
"הם אומרים שהוא פה כמה ימים. לא נם ולא ישן", אמרה השוטרת.
בחורה מתולתלת, שבלונד ניסה לכסות את שורשיה השחורים.
"על זה ההמולה? זה מה שהם טוענים, ואת האמנת להם?" שאל השוטר,
גבר יפה ונמוך, לחייו בולטות.
"אני מוכן להישבע ב-", אמר הגבר בסנדלים התנ"כיות.
"הם אומרים שהוא בנה את המגדל הזה לבדו", אמרה השוטרת.
השוטר גיחך. נראה היה שאין זה זלזול חד-פעמי.
"הישארו ותיווכחו", ביקש מהם המסונדל.
"אני מאמינה להם", אמרה, נרתעת.
"רוצה להתערב שתוך שעתיים הוא מתעלף?" שאל השוטר, מחויך. הנהנה
השוטרת הנבוכה.
הם הוציאו כיסאות נוח מהניידת, התיישבו והצטרפו להמון, שכבר
הספיק להכפיל את עצמו.
חלוצי הבוהים נעו באי-נוחות, נדמה היה שרצו לעזוב. מבטם
המשועמם, כאילו אמר: "הוא לא עושה דבר מלבד לבנות?" ילד אחד אף
אמר לאמו, "משעמם לי", אך זו מיהרה להשתיקו.
העבדקן ניגש אליי ושאל: "היום אתה לא הולך לדבר אתו?" והנה
ההמון צעק אחריו כעדר: "דבר אתו, דבר אתו". מניין בא להם
הטירוף הזה, שאני הוא נביאם? בכל זאת ניגשתי אליו. לא בשל
קריאות ההמון, אלא בשל רצוני היחיד.
ניגשתי אליו מהוסס.
"גש, בני", הוא אמר. מוזר היה הדבר, הרי אני בערך בגילו. "צר
לי על אתמול, תעזור לי עם הלבנה הזו".
סירבתי. "אין לי כוונה לעזור לך בדבר, שאין לי מושג מה ערכו.
בקש מהם". הפעם כבר לא נכמרו רחמיי עליו כבתחילה.
"מהם? לעולם לא. אנשים חסרי-מעש, רק מביטים, מציצים, מנסים
לחדור לעמקי נשמתי. שוטים".
"למה אתה עושה את זה?" שאלתי בקול מיואש.
הוא הרים לבנה על גבו, והחל צועק:
"לעולם יהא אדם שיכור, זה כל האדם: זוהי השאלה היחידה. עליך
להשתכר בלי הרף למען לא תחוש את משא האימים של הזמן הרוצץ את
כתפיך ומדכאך לעפר.
אבל ממה?" הוא חיכה לתשובה ממני. הבנתי את כוונתו.
חיקיתי את צעקותיו: "מן היין, מן השירה, או ממידת הטוב,
כרצונך, אך השתכר-תשתכר".
"זה של בודלר", הפגתי את ידענותי.
"יפה, יפה, בני. חשבתי שאני האינטלקטואל האחרון עלי אדמות".
לכאורה הייתי אמור לשמוח על המחמאה, אך היה ברור לי שהוא רק
חיפש דרך להחמיא לעצמו.
"אני מבין שלא תאמר לי מדוע אתה בונה את המגדל הזה", ניסיתי
להחזירו לנושא.
"אני לא רואה טעם בכך בטרם סיימתי את העבודה".
"מתי תסיים?"
"איני יודע. אתמול כששאלת אותי על משפחתי, נרתעת קמעה. אתה אדם
בודד? אני סבור שאני מזהה אתכם".
לא השבתי לו.
"ידוע לך שבבדידות יש משהו אלוהי, אתה יכול להשקיף על כולם,
ובתור אחד עם פני אדם, יהיה נדמה לבני האדם שהם משקיפים
עליך".
"אולי", התעצבתי. "אין בי רצון להיות אלוהים. משרה נוחה אמנם,
אך אין לי את הכישורים הדרושים לכך".
"לא לכולם יש, בני, לא לכולם".
כעסתי על ההתחכמויות שלו, נראה היה שהוא רוצה להוביל אותי בכוח
למחוזות הפילוסופיה שלו.
"אם אתה לא מוכן לומר לי מדוע אתה בונה את המגדל, תאמר לי למה
אתה מתעקש לבנות אותו לבד".
"הסכמתי שתעזור לי, לא כן? ומלבד זאת, בני, אתה שואל שאלות לא
חשובות. איך זה שאינך שואל על כל האנשים האלו שהתאספו לצפות
בי, כמו יום העצמאות היום. כל האנשים האלו על כל אהבותיהם,
משפחותיהם, לימודיהם, עבודתם.
זה מעשיהם מבוקר עד לילה? אפילו אנשי החוק".
אמנם הוא דיבר על הקהל העצום הצופה בו, אך הרגשתי שהוא מכוון
אליי. הלכתי בלי מילה, איזה נפנוף קטן באוויר ותו לא.
שוב הריצה הזו, המתעמתת עם גוף של פקיד. הגעתי מפוחד ומתנשף
לעבודה, בידיעה שזה היום האחרון שלי. כמה עוד הם יוכלו לשאת את
חרפתי? פחדתי מהעתיד לבוא. אני לא יכול לשוחח אתו לנצח. גם אם
נוציא מהחשבון את מקור הפרנסה, הרי יבוא יום ובו הוא לא יבנה
את המגדל, ומה אז? ובעצם, רצוני הוא שיפסיק לבנות את המגדל
הזה, המטרטר במוחי.
ג'קי קטע את מחשבתי בצעקה מחרישת אימים:
"שמונה. אמרתי שמונה! מה השעה עכשיו? אתה מבין? יש גבול
לנחמדות שלי. למשרד עכשיו!"
לפתע הוא לא היה נחמד כל כך, הזכיר לי את מוריי ומפקדיי
במסגרות הגרועות ביותר שחוויתי במהלך חיי. ניגשתי למשרדו. לאחר
כל הריצה הזו, ניגשתי לשם באיטיות.
"שב!" הוא ציווה. איך היצור הביטניק הזה, כך היה קורא לו אבי,
אני משער. אין מילה יפה יותר. איך הוא הפך לסמכות בלתי
מעורערת, לאורים ותומים של העתיד שלי?
התיישבתי, הנעתי את רגלי בחוסר נוחות.
הוא ציווה עלי להפסיק. הפסקתי.
"תראה, אני באמת מנסה להיכנס לראש שלך, ואני לא יודע מה לעשות
אתך.
מצד אחד, אתה היית העובד הכי טוב שלי. אתה ייעלת את המקום הזה
במאה אחוז, אתה היחיד שמבין את קו המחשבה שלי. מצד שני, אתה
מאבד כל כיוון, מאחר. לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך. תגיד
לי אתה מה לעשות?"
מובן שלא עניתי.
"שמע, אני נותן לך דדליין עד יום שישי. אני בודק אותך... טוב,
צא מפה".
יצאתי בתיעוב כלפיו. כיצד הוא מעז לקבוע את סוף חיי, כפי שאני
מכיר אותם? ללא הועיל ניסיתי להרגיע את עצמי, להסביר לעצמי
שכל האחריות על מצבי היא על כתפיי בלבד. העדפתי את הכעס המתוק
הזה על ג'קי מאשר שיקולים זרים לי כלפיי.
יצאתי לנשום אוויר. הם ישבו על המדרגות. שנה עבדתי שם, ומעולם
לא טרחתי להכיר אותם, את שמם. הם היו נראים לי כאנשים
מניפולטיבים, שרק מחפשים דרכים חדשות להימנע מהעבודה. בו ברגע
שג'קי יצא מהמשרד, הם היו יוצאים לעשן ולפטפט.
"אני אדם", הציג את עצמו אחד מהם.
גם אני אדם, חשבתי לעצמי.
"הג'קי הזה", המשיך. "ראיתי מה הוא עשה לך. לפעמים הוא כזה
מניאק".
רציתי לגונן על ג'קי, אך הכעס הרב שלי מנע ממני להביע את דעתי
בעניין.
הוא הציע לי סיגריה.
"אבל ההפסקה עוד שעתיים, וג'קי אמר לי שהוא בודק אותי",
נרתעתי.
"אוח, המנוול", צחקק, "הוא כבר יצא".
לקחתי ממנו סיגריה. הסיגריה הראשונה שלי בגיל שלושים. לא יודע
מה היה המניע שלי לקחת אותה. אולי אירועי הימים האחרונים גרמו
לי לחקות את הקלות הבלתי נסבלת שלהם. הייאוש המתמשך נשא אותי
לעבר סיגריה ראשונה.
שאפתי את הטבק הדלוק, העשן הסתבך בין הקנה לריאות . השתעלתי,
זלגו דמעות, והם צחקו. נעלבתי מאוד, אך צחקתי אתם לא לחשוף את
חולשתי.
"טוב, אני חוזר לעבוד", אמרתי לאדם.
אדם הנהן, כאילו הוא מאשר לי לעזוב את החבורה העולזת.
הטבעתי את עצמי בניירות. העבודה הייתה לי למקלט יותר מכל דבר
אחר, ושנאתי את עצמי על השגרה הזו המקננת בי. סיימתי עם הניירת
מוקדם מהרגיל.
שאלתי את אדם אם ג'קי נמצא. הוא ענה שלא.
אז הייתה בלבי התעוזה לצאת מוקדם מהעבודה לעבר זו, שמידמה
לפסל, שבתקוותי אני מדמה אותה לנערתי, שקראתי לה ענת. רציתי
להגיע לשם מוקדם כדי שאוכל לדבר אתה. וכן, היא הייתה שם חצי
מאופרת, טועמת חטיפי סויה.
"זה אתה", היא אמרה מחויכת. "באת אתמול. זה מחמיא לי מאוד. אתה
קהל מתמיד. אין אמן בלי קהל, אפילו יחיד". היא ביקשה שאעזור לה
באיפור. אני מקווה שעשיתי זאת נכונה. כבר דמיינתי אותנו יחד
בכל מיני סצינות רומנטיות, סמי-אירוטיות. והייתי מביט בה. כדי
לא להתעייף, הייתי מוצא בה כל הזמן פרט חדש. כשניסיתי לראות
מבעד לפסל את האישה, נתקלתי בחומה. דמיינתי אותה מאושרת
בזכותי. כשהגעתי לשפתיים, התמוגגתי. למה יופי צריך להיות דבר
כה מטורף וחסר יציבות? ניסיתי לא להירדם, ועברה שעה, שעתיים
וארבע.
"טוב, סיימתי", היא אמרה.
"בראוויסימו", מחאתי כפיים בהתלהבות יתרה.
"נהנית?"
"מה את חושבת?" שרר שקט עמוק. רציתי לומר לה שתבוא איתי, ונהיה
רק אנחנו מול העולם. אני אחיה מהאמנות שלה, והיא תחיה ממני
כקהל, והיא לא תצטרך להופיע בכיכרות, ושאני אוהב אותה, ושהיא
לא תזכה בפחות ממה שמגיע לה. הבושה כבשה אותי. לא אמרתי דבר.
שתיקה שררה ואז היא הלכה. המוכרת בקיוסק סגרה את החנות, והביטה
בי במבט רצחני, כשהיא אוחזת את המפתחות, כפי שאוחזים בסכין.
היא הלכה. בהליכתה הבטתי בה בשבע עיניים לדאוג שהיא לא תעשה
שום דבר העלול לפגוע בי. היא לא עשתה.
הייתה בי אפיסת כוחות ממחשבות על ענת ומהחיים בכלל. שוב אני
נרדם על הספסל הציבורי וחולם. על מה אני חולם? על מסיבה, מסיבה
בקצב מהיר מהחיים. ענת ונמרוד רוקדים צמודים, נוגעים לא
נוגעים. הוא מוציא גלולה ונותן לה, "אני אלוהים, אני אלוהים,
ואת תהיי לילית", הוא אומר, והם רוקדים. הוא נוגע לה בירכיים
והיא מחייכת. אני שותק, הבושה נוגסת בכל איבר בגופי, מכלה
אותי, ואני ממשיך לשתוק. המוזיקה משתתקת, חושך. זרקור מכוון
על מקום אחד בלבד. ומתוך האור עולה אדם. "שלום, אני אדם.
ברצוני להקריא שיר של המשורר הנודע, אלכסנדר בלוק. בתרגומי
שלי:
חלומות מתוקים עשויים מזה
מי אני שלא אסכים?
טיילתי בעולם
ובשבעת הימים
כולם רודפים אחר משהו
חלקם רוצים להשתמש בך
חלק רוצים שתשתמש בהם..."
"חילול, חילול הקודש", מתפרצת ענת לבמה. "זה לא שיר של אלכסנדר
בלוק. זה שיר פופ". כולם שותקים, אני מוחא כפיים. אדם שותה לו
בירה. כולם מביטים בי, כאילו אני הילד העירום בסעודת מלכים.
"דון, אתה הגיבור שלי. אני אוהבת אותך", אומרת ענת, ואז אני
מתעורר.
הפעם לא אטעה, רשמתי את החלום. אפילו ניסיתי להתמודד אתו.
נמרוד טען שהוא אלוהים. אולי כך אני מפרש את פעולותיו. עניין
הבדידות האלוהית. אין לו רצון לגעת בשמים, הוא רוצה להחליף את
האלוהים המת, לדעתו. לצפות על כולם מבלי שיחשדו בו. זה עניין
הבדידות. וענת? היא האמנות, הנוגעת-לא-נוגעת באל המתיימר. היא
חושפת את השקרים הסוציולוגים של החברה, המוצגת בתור אדם. קשה
לי לומר שהייתי שבע רצון מפירושי זה. כי נראה שבמקום לפרש את
עצמי בחלום הזה, שאני יוצרו, אני נותן דעתי לפרשנות פסיכולוגית
גרועה על הנפשות הסובבות אותי.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.