אם יש בן אדם שהיה מוכן ליסוע עד גרמניה, כדי שמישהו ישחט
אותו, כדי שיאכל את איבר המין של עצמו , יש סיכוי טוב מאוד
שאצליח למכור ציפורן אחת שלי במליון דולר.

העולם שלנו מלא אנשים מוזרים.
"נונקומפורמיסט כמו כולם" אמר פעם אדם חכם, וכנראה שהוא צדק.
ככל שהמדיה והכפר הגלובאלי מכתיבים לנו כללי התנהגות מסויימים-
שלא נתאבד , שלא נמרוד , שלא נשתגע, הם דוחפים לנו אלימות
בסרטים, בחדשות, בצהובונים המתחזים לכלבי שמירה של הדמוקרטיה
הקורסת שלנו, שמבקרים את עצמם וטובעים בביצה של כלום, של
חדגוניות, שמשנים אותנו ומכתיבים לנו מעשים שלא היינו מגיעים
אליהם לעולם בכוחו של הדמיון לבדו.

"יותר מדי זמן במקום אחד" - עקרון התנועה, מהפיסיקה לחיים,
מההסכמה הלימודית להוויה הביצועית, חייבים לקום, לנוע, לא
להתנוון, חייבים לשתות, לעשן, לזיין, חייבים להשאיר חותם על
הרגע, על מה שהאנשים האלו שהם לא אנחנו ולעולם לא יהיו, שנסביר
להם במשך שעות מה אנחנו מרגישים, שינשקו, שיחבקו, שייתנו לנו
נרקסיזם ואגואיזם במסווה של קולקטיביות, שיערטלו אותנו בפאבים
מוכי עשן ופוזה זולה, כמו בושם צרפתי על אישה מרוקאית.

אני קם ללכת - הם עדיין לא הפנימו את זה, אבל המציאות לא
השאירה לי שום ברירה.    
הלילה אני אגיע לכותרות - חמש עשרה דקות של תהילה - אמונה
מקודשת, שחור על גבי לבן, הלילה, אני אשנה את החיים של מישהו
לתמיד.
הוא לא יודע מי אני, ואני לא מכיר אותו או אותה, אבל מחר כבר
נהיה מחוברים בחוט שלא ניתן לקרוע, ההסטוריה תרשום אותנו כנאשם
וכקרבן, כארוע שיימחה במהרה, אבל ישאיר כמה אנשים כואבים.

אני הולך ברחוב ושר לעצמי.
המעשה נעשה, יש לי את המחלה, וזה ידוע כבר, אבל האם ילכדוני?
האם יכריחו אותי להשיב כופר נפש בעד מה שלקחתי הערב?

אני עומד לדין מול קהל של שוטים, הם לא מכירים או מבינים אותי
באמת, אבל הם עומדים לגנוב את חיי.
ואני?
אני אצחק כל הדרך, אחייך, אלבש ואפשוט עצמי מול הבזקי המצלמות
שלהם, ויום יבוא, ונער צעיר שיטבח בכל חבריו לכיתה בנשק
אוטומטי יזכור אותי, ועד אז אוותר שכוח.

זה הייתי אני.
האם עודני?
עלי לדעת זאת, ועליכם-
עליכם לגלות.

מוקדש לעומר, נתי רסטפריי הגדול, אור השחור, הוינשטיינים, עמית
המרושע, נושאי המגבעת וכל מי שהחיה אותי אחרי השממון הגדול.