מהרגע שלילי נתנה לי את הבקבוק המפגר של המיץ תפוזים עם הפקק
של הואקום לא הפסקתי לאהוב אותה. ישבנו בארוחת צהריים בעבודה,
כולם, בחדר אוכל והיא הגישה לי את הבקבוק ואפילו לא אמרה תפתח
לי או משהו כזה, כאילו היא ידעה ששמתי לב שהיא לא מצליחה לפתוח
אותו, למרות שלא הייתה לי כוונה כזו רק הייתי מודע לסביבה יותר
מדי כהרגלי, לא יודע. בכל אופן זה כל כך הקסים אותי ולא משנה
שאני יודע למה ושזה כנראה רק קשור לאגו, אבל מאותו רגע היה לי
ברור שאני אוהב אותה. ידעתי לפני זה שהיא יפה ולנשים יפות אני
אף פעם לא נמשך, אבל מאז לא יכולתי לשלוט על הכניסה שלה לכל
פנטזיה שלי. הכפל הקטנצ'יק הזה מתחת לזרוע שלה שהיא לובשת
גופיה משיק לשדיים העגולים אחח... אני עדיין נושך את השפתיים
ומתאפק שלא לצרוח מרוב תשוקה. ניתן מזה להבין את הכאב שחשתי
שהיא הודיעה מס' ימים אח"כ שהיא עוזבת עוד 3 שבועות כי היא
מתחילה ללמוד. הרגשתי נורא. אני לא יראה אותה יותר. זה הדבר
הראשון שחשבתי עליו. לא היינו יותר מחברים לעבודה ולמרות
היחסים הטובים בינינו לא נפגשנו מחוץ לעבודה והיא גרה בעיר
אחרת. מה שמיד גרם לי להסיק שאני לא יראה אותה יותר בעוד 3
שבועות. מה אני יעשה חשבתי לעצמי? מה אני תמיד עושה שצריך
לנקוט עמדה? כמובן, שום דבר. אני הרי כל כך קפקאי לפעמים שזה
פשוט נוראי. קיבלתי את גזר הדין ובאותו לילה נרדמתי מחובק עם
הכרית הכי גדולה שלי בבית מעמיד פנים שאני מחבק את לילי.

קמתי בבוקר כרגיל, נכנסתי לאמבטיה ושטפתי פנים. הסתכלתי במראה,
שיפשפתי את העיניים כי חשבתי שיש לי שפם, הסתכלתי שוב ואכן היה
לי שפם. מתי גידלתי שפם? לא גידלתי. הרמתי מבט למעלה והיו לי
שני בליטות על הראש עם שיער לבן יוצא מהן, נגעתי בהן בגועל, זה
הכאיב לי, יותר מזה שמעתי את החיכוך שנגעתי בהן בתוך המח ממש
בצורה מאוד חזקה. ניערתי את הראש ושטפתי שוב, הכל עוד שם. אל
תיכנס לפניקה אמרתי לעצמי, זה או חלום או סיוט. נכנסתי לאמבטיה
להתקלח, אולי זה יעורר אותי. הרגשתי מים חודרים לי מהבליטות
בראש והרחתי את הפה שלי מסריח בריח הרגיל של הבוקר אבל במינון
גבוה. ציחצחתי שיניים, הריח של המנטה מהמשחה פתח לי את הצורה
וגם את הבליטות מלמעלה. סיימתי להתקלח והחלטתי לגלח את השפם.
כלום, אני מגלח והוא מציץ מחדש. בסוף התפשרתי על הזיפים. היה
לי קר בבליטות. חבשתי כובע צמר והרחתי לחמניות טריות. קניתי
לחמניות? הלכתי לכיוון המטבח משם בה הריח, אבל כלום. המשכתי
לעקוב אחרי הריח, פתחתי את דלת הבית וירדתי קומה, ועוד קומה.
הלחמניות של השכנה טובה, את זה הרחתי. רצתי מהר הביתה בפחד
ונעלתי מאחורי את הדלת. פתחתי את הטלויזיה, אולי לכל האנשים יש
בליטות ושפם? לא. רק לי היה. אפרת רייטן נראתה חלק כרגיל. אני
חולה? מה אכלתי? אכלתי? פתאום נהייתי רעב. פתחתי את המקרר
והוצאתי שקית ירקות שטופים, גזר וחסה והתחלתי לנשנש ולשמוח
בצורה לא הגיונית. נתקפתי שוב בהלה, אני צריך ללכת לעבודה. אני
יגיד שאני חולה, רגע אם אני לא יבוא אני מפסיד את היום ה-20 של
לילי. אני בא. חיפשת בארון ומצאתי כובע בייסבול סביר. אני
מגניב, זיפים, כובע. שמתי בגדי ספורט וככה הלכתי לעבודה.

כמו הבורג שאני במכונה העברתי את הכרטיס המגנטי והמחשב ציפצף
לי בוקר טוב בצורת אישור. עשיתי את דרכי בין הקלסטרים כמו עכבר
מעבדה עד שזיהיתי את שלי לפי הכוס קפה עליה היה צילום שלי
מחייך בכוונה עם השיניים בולטות, מכוער בלי להכביר מילים.
התישבתי בכסא שלי והדלקתי את המחשב, התנועעתי שלא בנח, הרגשתי
שהכסא לא נח. קמתי ובדקתי, לא נראה משהו מיוחד. חזרתי לשבת,
עדיין זהה. התגנבתי לקלסטר שלידי ולקחתי את הכסא משם, התישבתי
מלא ציפיה למרגוע סופי לאחורי, כלום! עדיין לא נח. הקשתי את
הסיסמא שלי למחשב מקבל את הדין כי היום יהיה לי לא נח בכסא. לא
רציתי להיראות נלהב לכן לא באתי ללילי שכבר ישבה בכסא שלה
לוגמת קפה. נו טוב אם אני יגיד באצילות זה נדוש ומשווה אותה
לסוסה, היא פשוט שירה בתנועה הבחורה הזאת. ואני מתכוון לזה
למרות הגועל שזה יוצר לי בבטן ולמרות שזה מגרה בצורה מוזרה את
שני אזני החדשות שזה מה שהחלטתי שהם מאז גיליתי את הבליטות
במראה היום. בכל מקרה בקיצור לא ניגשתי אליה עדיין, הביישנות
הזאת זה כנראה נרכש אצלי במשך הזמן אבל זה בטח גם קצת גנים לפי
אבא שלי, אולי לכן קשה לי לברוח מזה. מה שאני לא עושה לילי
עושה בשבילי. היא באה אלי עם קפה. "בוקר טוב, מה זה הכובע
הזה?" -"אני קצת מצונן אז אני עם כובע המיזוג כאן עושה אותי
חולה". -אתה נראה מסכן ככה" -"אני לא מסכן רק לא מרגיש מי יודע
מה" אחלה חשבת לעצמי, היא חושבת שאתה מסכן ולפני שהמשכתי לחשוב
היא הוסיפה -"כמו הומלס" וגיחכה. "טוב אני יראה אותך בהפסקה יש
לי הרבה מה לעשות". גם לי היה הרבה מה לעשות והעבודה הסיחה את
דעתי. הקלדתי והקלדתי מנסה לדמיין שהקול היוצא מהמקלדת הוא
מעין מנגינה, שיר אהבה.
כנראה שדמיינתי את השיר של פרנק סינטרה, strangers in the
night כי זה מה ששרתי ככה מתחת לשפם. מאור, שעובד בקלסטר לידי
כנראה שמע אותי שר ונעמד לכיוון שלי כדי לעקוף את חומת הפלסטיק
המפרידה בינינו ושאל אותי אם אני מאוהב. "סתם שיר שנדבק לי
לראש" שיקרתי כהרגלי כי את הרגשות שלי רק לעצמי אני מספר.
החלפנו עוד כמה מילים של נימוס וחזרנו כל אחד לצד שלו מהחומה.

איזה כיף אני צריך לצלם מסמך חשבתי לעצמי, החדר צילום נמצא ליד
לילי, אולי אני יכנס להחליף איתה כמה מילים. הלכתי לכיוון שלה
שבדרך אני נתקל במנהל של המחלקה שלי, מושיק, שמשום מה למרות
שלא החלפנו מעולם מילה עושה רושם שיש לו הערכה למי שאני ומה
שאני, שזה דבר שמפליא אותי תמיד שהוא לא בא מצד בן משפחה שלי.
בכל מקרה הוא ברך אותי לשלום ואני החזרתי איזו מחווה ביישנית
כתמיד והמשכתי בדרכי.
המכונה הייתה תפוסה על ידי נופר, האמת שאותה אני לא מכיר טוב
ולא בכלל אבל תמיד היא נראתה לי נוטפת מיניות כזו מוגזמת כאילו
רוצה לפלרטט עם כל אחד וכנראה לא יותר מזה. ויש לי הרגשה שאם
הייתי נכנס איתה קצת לעמקי נשמתה הייתי מגלה כמה היא רגישה
ודומה לי, כל הדימיון הזה גורם לי להיות בטוח שהיא דווקא
מזדיינת עם מי שהיא מפלרטטת איתו כמו רונן מהקומה הראשונה או
רמי מהקומה עם הקפיטריה והיא גם כנראה נותנת את מה שבתוכה כבר
מראש והכל שוכב ומונח, סקס זה מה יש. בצבא היה לי חבר שהיה
קורא לבחורה כזו נופר טונה. כי מרוב זיונים יש לה ריח של טונה,
בקיצור בגלל ליאור אני חושב עליה כנופר טונה וכרגע הטונה הזו
גונבת לי את התירוץ להשקיף על הבתולה הקדושה שלי. רציתי להגיד
לה: "טונה מושיק לא זיין הרבה זמן למרות הפאסון שהוא מציג, לכו
תזדיינו. את תשיגי גבר עם כח והוא טונה סקסית ואני יתאחד לי עם
המכונה וזכר הגבריות הבלתי נראית שלי", כמובן שמה ששאלתי אותה
באמת זה מתי היא מסיימת ואז חזרתי לצלם שהיא סיימה. אזרתי אומץ
וניגשתי לשולחן של לילי לשיחת חולין ואולי מי יודע. השולחן היה
ריק. "איפה לילי?" שאלתי את קרן שיושבת לידה. "היא הרגישה לא
טוב נראה לי שהיא הלכה הביתה". עכשיו אני הרגשתי לא טוב, לקחתי
כוס מים והמשכתי לשירותים שם התחבאתי לי באחד התאים למשך רבע
שעה, ניצלתי את הזמן לקנח את האף ולשחק קצת עם האופציות
בסלולרי שלי, עובר על הזיכרון עם השמות ומסתכל על שמות ששמורים
שם למרות שכבר שנים לא הייתי איתם בקשר ואז יש גם את השם של
לילי באמצע. להתקשר? היא חולה זה טבעי שאני ישאל אם הכל בסדר,
החלטתי, אני מתקשר. חרא תא קולי, למען האמת רווח לי, השארתי
הודעה ואיחלתי לה להרגיש טוב. עם כבר חשבתי על חרא אז ניצלתי
את ההזדמנות שהייתי בשירותים והורדתי את המכנסיים, התחתונים,
ו... בליטה שעירה על הטוסיק? זה מה שהפריע לי לשבת. משום מה לא
הייתי מודאג וחשבתי לעצמי כי כנראה אני צריך רופא אבל איכשהו
עשיתי את שלי בשירותים וסיימתי את העבודה שלי בחמש וחצי כרגיל
נמלט לאוטו נוסע הביתה מהר. הכובע נורא הציק לי.הורדתי אותו כי
הנחתי שבכביש מהיר אף אחד לא ישים לב, בטח לא במהירות שנסעתי.
הזזתי את השיער שיסתיר את הבליטות ושהסתכלתי במראה זה היה נראה
סתם כאילו השיער שלי סתור, אבל השפם המחודד התחיל להיראות יותר
ארוך שוב, ויכולתי להריח את הדלק נשרף.

המעלית הייתה מקולקלת והייתי צריך לעלות עד הקומה השביעית
ברגל, להפתעתי לא הייתי בכלל עייף מפעולה זו למרות שאני לא
שומר על כושר, הדבר הראשון שעשיתי שנכנסתי היה לחטט במקרר,
שלפתי גזר ובקבוק מים ונישנשתי, זה התחיל להיראות די ברור מה
קורה. דוגמנית על שעושה אירובי אני לא ולפי שאר התסמינים אני
פשוט הופך לשפן. אני בהחלט יכולתי להבין למה אני הופך לשפן,
אחרי הכל אני כבר שפן שנים, לפעמים מסתובב עם השעון כיס שלי
כמו הקרוב רחוק שלי מעליסה ולפעמים נכנס ויוצא מחורים מעצבן
אחרים ולא מתמודד עם התוצאה כמו באגס באני. יש אנשים שרואים את
האישיות שלהם על הפנים כמו נופר הטונה או מאור הדולפין ומושיק
הזאב, אז חלק מייללים לירח בלילות שהוא מלא ומצליחים בעסקים
ואני מנשנש גזר והביצים שלי מתחבאות בתוך הרבה פרווה ואני מאוד
טעים אם אתה זאב ומאוד לא סקסי אם אתה ברבור כמו לילי.

אני ואלוהים עשינו שביתת נשק לפני כמה שנים ונראה לי שזו הפרה
בוטה שלו אז לקחתי לי את התפילין שיש לי בבוידעם והוצאתי את
הספר שלי עם הכשפים של הקבלה והתחלתי לשדר לו: "אלוהים כאן שפן
האם שומע?"
-"כאן הכל יכול דמתקרי שדי או סתם אדני, זוהי הודעה מוקלטת כל
העמדות תפוסות אנא המתן לגבריאל מיכאל או עזריאל"
-"תיאטרון האבסורד של הקב"ה מדבר עזריאל"
-"תן לי את המנהל!"
-"הוא עסוק כרגע אפשר לרשום לו הודעה?"
-זה לא יעזור לך אני יודע שהוא מתחמק ממני אני צריך אותו עכשיו
או שאני יוצא לקהל עם הידיעות שיש לי עליו והוא יודע מה אני
יודע"
-"גם אני יודע שאתה יודע אבל אי אפשר כל פעם להשתמש בזה, מספיק
יש הודנא ביניכם עזוב אותו"
-"עזריאל אני מזהיר אותך כי אני קורא את הפסוק עוד שניה ויקח
לך הרבה זמן להתאושש מזה ואתה יודע , ומה הודנא? איזה הודנא?
תראה מה הוא עשה לי!!!"
-"עזריאל בסדר תן לי אותו, כן כאן שלום, מה רצונך?"
-"תקשיב לי ותקשיב לי טוב אני רוצה את הגוף שלי בחזרה, אתה
יודע שהרבה אין לי אבל לקחת את זה ממני אחרי מה שסיכמנו זה לא
יעלה על הדעת, ואל תחשוב שאין לי עוד עותק של "התנ"ך- ההרפתקה
נמשכת" ואני יוציא את זה".
-"היי חשבתי שנתת לי אותו"
-" נתתי את ההעתק, אני אולי שפן אבל אחד חכם".
-"בכל אופן אני לא יכול להחזיר לך את הגוף כי זה לא אני זה
אתה".
-"היית בבליינד דייט לאחרונה? מזה השטויות האלה, אני מחזיק
אותך בביצים ואם אתה לא רוצה שכולם ידעו מה קרה בהמשך ומה אתה
באמת, תעשה אותי רגיל".
-"אני מצטער אני אלוהים ואתה שפן. כל אחד הוא מה שהוא. את זה
אני לא יכול לשנות".
-"אתה האלוהים הכי שפן שיש, אבל בקיצור מה אני צריך לעשות?"
-"לא יודע? אבל לפי מה שראיתי שם למטה אולי כדאי לך לצאת עם
לילי אולי זה יפסיק את השפנות אם לא תפחד"
-"יאללה גם כן כל יכול, את זה אני יודע אני רוצה דרך עוקפת"
-"אני מצטער זה המקסימום שלי ואתה צריך לדעת. אתה קראת את
ההמשך של התנ"ך"
-"מצאתי לי עם מי לדבר יאללה תחפף נקניק".
-"רגע, מה עם הספר?"
-"תירגע, אני לא יעשה לך כלום, אחוות שפנים אתה יודע".

נרדמתי באומללות.
למחרת קמתי מסריח מתפילין ולא רציתי יותר ללכת לעבודה כי שפנים
לא עובדים איפה שאני עובד, חשבתי להפוך לשפן ניסויים בתור
קריירה חדשה אבל הכלובים, וחסה? אני אוהב גזר לא רוצה חסה כל
החיים. התקשרתי לעבודה ואמרתי לרינת-המנהלת שלי (היא דרך אגב
בטוח חתולה) שאני חולה.
כל הבוקר ראיתי סרטים מצויירים בערוץ הילדים וחיפשתי בעיקר
שפנים אמיצים כמו באגסי ידידי אולי אני ימצא ניצוץ של אומץ
איפשהו.

בצהריים קיבלתי טלפון, זה היה מלילי. שמעתי שאתה חולה. אני
יבוא אליך אח"כ ואני יביא לך מרק עוף ואת הדואר שלך מהעבודה
היום. אתה רוצה?
אם אני רוצה שהיא תבוא? אם אני רוצה? חזרתי על זה מס' פעמים.
היא התחילה להסס, אם אתה לא רוצה אז... חשבתי לזרום עם זה למה
שהיא תבוא ויהיה לא נעים לי ולה, לא צריך. אבל אז באגס נישק את
אלמר פאד וישר אמרתי לה: לא, לא, זה בסדר תבואי וסיימנו את
השיחה.
מה אני עשיתי? כלום. ניסיתי להרגיע את עצמי. רצתי לאמבטיה
לרחוץ את השפנות ולגלח את השפם ויצאתי לדו קרב עם השעון ממתין
לערב.

היא באה, ראיתי אותה מהחלון שלי מחנה את הפולו. שמתי בושם
והמתנתי ליד הדלת...

אתם מכירים את זה שאתם נורא רוצים להיות עם מישהו, כאילו, אתם
שקועים בספה, נשענים על כרית מול אחד השדרנים הבלתי נראים של
מהדורת חדשות חצות בערוץ 2 והמישהו הזה שאתם נורא נורא רוצים
עסוק בלחיות בעולם האמיתי ובדיוק חייב ללכת, ואתה כל כך מקווה
שיקרה משהו והוא ישאר ואז שלא קורה כלום. אתה מבין את משמעות
הרגע ומחזיק אותו חזק בשני ידיים למרות שהוא גולש ביניהם
ואפילו הפרידה בדלת מונצחת ולעולם לא תימחק.
ואז הדלת נסגרת ומה שבאמת אתה רוצה חמק לך מבין האצבעות. יש מן
שניה כזו דווקא של מתיקות, תזהה אותה לפי המרירות האין סופית
שעוקבת אחריה. השניה הזו שסוגרים את הדלת ונופלים בתנוחה דומה
לספה וקופאים תוך הרצת קטעים נבחרים מהפגישה הקצרצרה, ואז
נשטפים גל תבוסתנות מול הגורל שבבירור לא זימן לך ולאדם האחר
משמעות גדולה יותר, לא ביחד בכל אופן ולא לך כפי הנראה.
אם אי פעם חשת כך אז את כנראה שפן כמוני. השפן הקטן שסגר את
הדלת ובכל זאת הצטנן.