אהוב,
הלילות בלעדייך נעשים קשים יותר ויותר. הימים מתארכים ונדמה
שאין להם כוונה להסתיים. הריקנות אוכלת בי, מבפנים, אתה מכיר
את התחושה? יש בתוכי חור שחור והוא גדל וגדל. לפעמים נדמה שהוא
נעשה קטן יותר, אבל אתה הולך וחוזר מהר מדי בשבילי. כך שבסופו
של דבר החור הזה מתרחב בכל רגע שעובר ואתה לא פה. השנים נותנות
לו מעטה אפור, שערות שיבה, רגש מעוך. האלכוהול שזורם בדם שלי
הוא רק כדי לשמוח כשאני חושבת עלייך.
משהו בתוכי צועק אליך שתחזור כבר אבל משהו יודע שאני אפגע עוד
יותר. מישהו מדבר דרך הפה שלי, זאת לא אני. הטלפונים שלך לא
מצלצלים, הנשימות שלך בורחות ממני, העיניים שלך לא איתי יותר.
לא יותר.
ואנחנו פעם, בטח יום אחד נמחק. כאילו לא היינו. האם המחשבה
עליי גורמת לצביטה איפשהו בפנים מאחורי כל השכבות שלך? האם
המחשבה עליך דוקרת אותי, או שסתם כואב לי עכשיו? אומרים שאני
שמחה יותר. אומרים שטוב לי בלעדייך.

חשבתי שלמידת אותי מה זאת אהבה, אז שמישהו ילמד אותי איך
שוכחים.
אני לא בוכה יותר בגללך, ולא מתחרטת על נגיעות, אהבות קטנות,
נשיקות של לילה טוב. אם זאת אהבה אז מצאתי את הפתרון, ואם זה
הפתרון אז זה מה שאני צריכה עכשיו. אם אתה הולך בשביל לחזור אל
תחזור אפעם. ואם האהבה שלי אליך זה הכל אני נשארתי בלי כלום.
אתה חסר לי עכשיו, אהוב, יותר מאי פעם. נעלמת לי מהראש ופתאום
הופעת. אתה תלך עוד מעט נכון? אני יודעת שתלך.
רק תן לי לחבק אותך שוב.
רק עוד פעם אחת, רק עוד נשימה, רק עוד דמעה
טיפה של שפיות, אהוב.
אתה חסר לי.