שיחת טלפון,
ביום הרגיל,
עם הנימה המתחנחנת הרגילה,
בדרך כלל גם חילופי המילים הרגילים,
כמו קלטת...
לא היום.
היום אמא החליטה להוסיף למאגר השיחה,
את איחוליה לשנה החדשה,
"שיהיו כמה שפחות משברים"
לא יודעת מה תקף אותי קודם,
ההלם או הכאב.
לא יודעת מה היכה חזק יותר.

דיברתי איתך אמא,
אתמול בלילה,
דרך עצמי.
דמיינתי את הרגע שאשב מולך,
בלי חיוך הפעם.
עם מבט אמיתי בעיניים,
גם אם יהיה קצת עצוב.
אסביר שאני לא מתכוונת להרע לך,
אנסה להסביר,
שהפעם,
תנסי לשייך את המילים שלי,
אלי.
יש דבר כזה שנקרא "אני",
שלפעמים מנותק ממך,
מכם.
חבל הטבור התנתק כבר מזמן,
את לא יכולה למשיך להזין,
ואני,
כבר מזמן לא מעבירה לך את הרעלים.
הם נשארים אצלי אמא,
מתחילים לזהם.
סיפרתי לך,
בביקור הקצר שלך בתוכי,
שמשהו לא בסדר,
לא באשמתכם.
אולי יש פשעים ללא אשמים.
סיפרתי לך על החלום,
היחיד שאי פעם חלמתי.
להצליח לשבת,
להוריד את ההילה המגוחכת הזאת מראשי,
ולומר לך שאולי,
הגיע הזמן שאלמד לחיות,
אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד.

ביקשתי שלא תשאלי שאלות,
הפחד לדבר איתך,
גורם לניוון כואב.
לא מפחד ממך,
אני מפחדת מהפחד שלאכזב.
והגיע הרגע...

באותו הרגע,
זה היה אחד הרגעים הקרובים ביותר לשקט,
שאי פעם חוויתי,
בעולם האמיתי.
למרות הכאב,
למרות הדמעות,
למרות התנפצות החלום,
החלום הבלתי מתומלל שלך.
לא הצלחתי לשמוע את תשובתך,
מכירה אותך טוב מדי,
ולמרות זאת,
ההולוגרמה שיצרתי לי בדמותך,
גם היא הרגישה,
שהסיטואציה דמיונית מדי,
וסירבה לשתף פעולה.

דרך הטלפון אמא,
הצלחת להכאיב.
הזכרת לי את הפער,
בין חלום ומציאות.
ורציתי לחיות קצת בחלום שלי.

באותן שניות,
סיפרתי לך בלי מילים,
על המשבר שעברתי.
דברים הסתבכו,
הרבה לפני היום שגילית,
וההכחשה שלך היתה חזקה יותר,
מהצעקה של הבת שלך לעזרה.
לפני כל כך הרבה שנים.
את יודעת כמה הספקתי לכרסם בתוכי?

המרחק מגונן עליכם הורים שלי,
שומר אותי,
בכוננות מתמדת לא לפגוע.
לא רוצה להשאיר אתכם,
חסרי אונים מרחוק.
למרות שיודעת,
שהחוסר אונים לא נמדד במרחק.

תשני בשקט יקרה שלי,
בטלפון בשבוע הבא,
אהיה עם אותו קול מחונחן,
שולחת נשיקות טלפוניות.

רק אל תנסי לגעת מרחוק,
במילים חסרי כוונה.
אני שומעת אותן אמא,
והן מכאיבות.
הניסיון המקרי הזה שלך,
מזכיר לי את הלבד.

אני כבר לא חולמת אמא.