הייתי רוצה שהמכתב האחרון שלי,
יהיה דף ריק.

לא כזה שתמלאו אותו,
בחיים שלכם,
ברגשות שלכם,
שתכניסו למשבצות של הנפש.
זה מכתב יקרים שלי,
לא תשבץ...

אני מבקשת שלא תשקרו,
גם לא לעצמכם.
בעיקר לא לעצמכם.
לא רוצה להפוך להיות,
כל אותם הדברים,
שמעולם לא הייתי,
וכנראה,
שמעולם גם לא אהיה.

אולי,
אם תסתכלו על המכתב,
תבינו,
שאתם מתאבלים על יצור,
שמעולם לא נברא,
פנטזיה ילדותית.

אתם מבוגרים מדי להתאבל על דמיון,
חבל לכאוב סתם.

אני אוהבת אתכם,
בובות ליצן שלי,
קופצות מתוך קרטון.

אוהבת אתכם עם החיוך האווילי,
התמידי,
למרות עולם הקופסא הזה,
שתמיד חייתם בו.
למרות העיניים המזוייפות שלכם,
שמעולם לא החליפו מבע,
נוצרו ליופי.

אני אוהבת אתכם,
באמת אתכם.

בבקשה אל תשקרו לי כשאלך,
תנו לי להרגיש שחייתי.