יש דברים שנראים מוזרים כל כך, אתה יודע? כמו לשבת על הספה עם
הפנים מופנות לפינה כאילו היית בעונש ולקרוא ספר של פנג שואי,
כי אתה לא מסוגל כבר שבועות להירדם ואז בדיוק בדקה הזו להרגיש
הכי נוח בעולם. כשמתחילות לרוץ לך מילים במוח בגלל ערמות
הספרים והשיבולים המתייבשות וערימות הדפים המקומטים, אתה תקום
מהפינה הכי שקטה בעולם ותרגיש אל המחשב כי בלילה הזה, בשניה
הזאת הוא היחידי שער לשמוע רק אותך.
כמו להעיר את האח האוטיסט שלך באמצע הלילה ולשמוע אותו מלחש
לעצמו קטעים מתוכניות טלוויזיה ישנות, אחרי שאולי כבר נכנסת
אלפי פעמים למטבח והדלקת את האור לחפש את המים, שירוו צימאון
בלתי מוסבר שלך, שאולי הוא מוסבר יותר משחשבת. לדעת שזה יעיר
אותו, לדעת שהשינה שלו קלה מידי, אף על פי שהוא מטיל את כל
כובד משקלו על הספה הקורסת ופיו פתוח בעוויה של ילד בן חמש,
שעוד לא למד שגם לשינה יש חוקים משל עצמה. ולפתע לפתע הוא
משתתק, אבל אתה יודע שהוא ממשיך להקשיב לתקתוקי המקלדת,
לפיצפוצים של היתושים שנצלים בתוך המנורה הכחולה ולא נרדם.
אפילו שאתה לא מסתכל אתה יודע שעכשיו על פניו נמצא הספק חיוך
המטופש הזה ואתה מצטער, כל-כך מצטער וכל כך כואב על זה שאתה
קורא לו, שוב, מטופש. הלוואי ויכולת ללכת לחבק אותו אם לא היה
מזיע כל כך והשעה לא הייתה מאוחרת כל כך ולא הייתם משחקים את
המשחק הזה של המעיר-לא מעיר. לרגע אתה חושב לחזור לפינה
המכורבלת, אבל אתה יודע שעכשיו אחרי שכבר זיהית אותה וקמת
ממנה, אתה לעולם לא תצליח לחזור לתנוחה הנכונה וההרגשה תמיד,
אבל תמיד, תהיה אחרת.
לרצות להיות בחו"ל ולהתאכזב כל פעם מחדש. לתהות אם מחר בבוקר
תעשה את כל מה שתכננת בלילה רק כדי להירדם כבר - להירדם. לתהות
מאיפה באות לך לעזאזל כל האנרגיות המוזרות האלו ולמה, למה,
לעזאזל, אתה לא מסתכל ולו לשניה אחת אל המסך לוודא בזווית
העין, שהכל באמת כתוב ואתה לא מקליד למסך ריק ואז להבין שבעצם
אתה עושה את זה כל הזמן ושטווח הראייה שלך הרי גדול משחשבת.
לחשוב למה העיניים של כולם כל כך עייפות ולמה כולם מאוהבים
הקיץ. לתהות האם גם אתה מאוהב או נסחף אחרי הזרם. לרצות להפסיק
את השטף ולמצוא בו הגיון, אבל לרצות גם להמשיך אותו עד אשר
יהפוך לחלוטין לשטף בקצב המחשבה שלא מפסיקה לבוא ולרדוף אותך
ואת המקלדת.
|