פקחתי עיניים בשעה לא הגיונית, צינה מטפסת - חוליה אחר חוליה
במעלה עמוד השדרה שלי.
החדר היה כולו אפלולי, ערפל סמיך מתנהל בו, ואיתו רוח קרירה -
זו ודאי הייתה הצמרמורת שאחזה בי, חשבתי.
התיישבתי על קצה המיטה. מעולם לא ראיתי ערפל כה כבד, ומעולם לא
ראיתי ערפל בתוך בית. מוזר מאוד, חשבתי.
והרוח הקרירה המשיכה להתנהל לה בתוך הבית, בינות הקירות למפתן
ובתוך המסדרונות, לא נושבת, אלא זורמת בעצלתיים.
קמתי מן המיטה, מהלכת באיטיות ובזהירות, בידיעה שאם אשלח את
ידי קדימה, אפילו את קצות אצבעותי לא אראה.
בהחלט, ערפל שכזה מעולם לא זכיתי לראות.

ניחשתי את דרכי ברחבי הבית, מניחה ידיים על הקירות, ממששת
חפצים, הולכת כסומא שעוד נכונים לו מכשולים,
וברגע שחלפה בראשי המחשבה על המוגבלות הזאת- העיוורון הזה,
מעדתי והשתטחתי בכבדות, על משטח שלא הכרתי.
כפות ידי הסקרניות שליטפו את השטח, גילו לי שאני על אדמה קשה
ורצופת סלעים, מחוץ לבית. הדלת ודאי הייתה פתוחה ועברתי בה ללא
משים.

גם מחוץ לבית שרר ערפל נוראי, ואפילו את השמיים לא הצלחתי
לראות.
הצינה בחוץ לא זרמה באיטיות כפי שזרמה ברחבי הבית, אלא עמדה
קפואה ומקפיאה במקומה, עוטפת מכל עבר.
התחלתי ללכת לאיטי על אותו שביל עפר שאותו אני זוכרת.
הוא מוביל לחורשה, אך איני יודעת לאן הוא יוביל היום.
נסיונותי הכושלים לפזר את הערפל כמו שמפזרים עשן, עייפו אותי,
ובעודי מגששת אחר מקום להתיישב בו, יכולתי לזהות תנועה אפופת
ערפל במרחק שאותו לא יכולתי לאמוד.
העיוורון הארור הזה! ,חשבתי לעצמי, ולאחר מספר דקות שבהן דבר
לא קרה- ידעתי כי הזיתי את אותה תזוזה במרחק.

הנחתי את עצמי על האדמה, לא בטוחה בכלל היכן אני נמצאת.
נדמה היה שהערפל הולך ונהיה סמיך, הכפור הולך ומחמיר.
הערפל חדר דרך גופי וראשי, דרך מחשבותיי ורצונותיי, ולא הייתי
בטוחה עוד אם קיץ או חורף, אם טוב לי או רע לי, הכל התערפל.
ומתוך הבלבול והיאוש, יכולתי להבחין בתזוזה אמיתית, איטית,
מונוטונית, צעדים בטוחים.

בתחילה היו קווי מתאר בלבד. אחר כך התווסף אליהם נפח. הצורה
קיבלה גוף מפורט, ואף פנים שלבסוף.. גם נראו מוכרות.
הדמות הילכה דרך הערפל בקו שנדמה היה ישר, לכיוון ברור,
לעברי.
צעדים בטוחים.
חיוך רחב התפשט על פני, שהיו קפואות עד כה, ולרגע אחד חשתי
בצינה שוכחת. עוד רגע והוא יגיע אליי בצעדים בטוחים, ישיב לי
חיוך, והצינה שוב תישכח. רגע קטן אחד הכיל כל כך הרבה
כמיהה...
ולבסוף הוא הגיע עד אליי, והתיישב לצידי במבט מבולבל.
הוא שתק לזמן מה, ואז שאל בקול הנוגה ביותר ששמעתי..
"כל כך יפה וחמים היום, מדוע את עטופה בערפל ובקור?"

הוא לא ציפה לתשובה כמובן. הוא רק אסף את ידי בשלו, והוביל
אותי לאט לאט בשביל העפר, בין אבן לאבן, אל מחוץ לערפל.