תודה לשיץ שיץ שאיתו כתבתי את היצירה הרעיון שלו אני רק הוספתי
כל מיני:)
היא כל הזמן שאלה אותי אם אני אוהב אותה וכל פעם מחדש אני אומר
לה שכן אבל, היא צריכה להיות בטוחה אז לא ממש אכפת לי להגיד לה
את זה כל פעם.
יש לי המון סיבות לאהוב אותה, היא חמודה כזו, קצת מטורפת. תמיד
יש לה מבטים מצחיקים כאלה אבל לפעמים הם נורא עצובים.
אני הכי אוהב שהיא לובשת את החולצה הקרועה של פינק פלויד
והקורדרוי האדום שלה.
היא פשוט מדהימה ככה, היא גם נורא אינטליגנטית אבל משום מה
אנשים לא מבינים וקולטים עד כמה היא מיוחדת.
אתמול היא חתכה טיפה את היד שלה, היא לא ניסתה להתאבד או משהו,
אני חושב שהיא פשוט רצתה להרגיש, כמוני.
היא חבשה את היד שלה חזק חזק כדי להפסיק את הדם שלה, אני טיפה
כעסתי עליה אבל זה לא היה עוזר אם הייתי מראה לה את זה, אז
קירבתי אותה אלי וחיבקתי אותה.
היא התחילה לבכות בשקט והניחה את הראש שלה על הכתף שלי.
ואני נתתי לה להוציא הכל, למרות שזה הרטיב לי טיפה את החולצה
אבל מה זה משנה ?
זה לא הפריע לי, יותר הפריע לי שהיא בכתה, בכי תמים כזה מתוק
כזה שאם תשמע אותו תעצור לחשוב למה ילדה כל-כך יפה בוכה כל-כך
הרבה.
אחרי חמש דקות היא נישקה אותי נשיקה על הפה, נשיקה שערבבה את
הטעם המתוק שלה עם הטעם המר של הדמעות, אהבתי אותה יותר בגלל
זה. חיבקתי אותה יותר חזק, "אני לא יכולה לנשום"
היא נאנקה, הרפתי קצת את החיבוק. היא כבר הפסיקה לחבק אותי
ושוב הסתגרה בבועה שלה.
היא התחילה לחטט בתוך התיק שלה בעצבנות, בסוף היא זרקה אותו
לצד ושאלה אותי אם יש לי סיגריה אמרתי לה שכן, קמתי לשולחן
והבאתי לה משם את הסיגריות והמצית שלי, בינתיים היא כיסתה את
עצמה מתחת לשמיכה שלי, הוצאתי מהקופסא סיגריה.
"תוק תוק" דפקתי על השמיכה "אפשר להיכנס?"
היא הורידה מעליה את השמיכה והדליקה את הסיגריה, היה מן שקט
כזה של טעות, אבל לא הרגשתי שעשינו טעות, הרגשתי כל-כך טוב
רציתי אותה הרבה זמן, היינו ידידים אז זה לא היה הכי מתאים,
היא סיימה את הסיגריה וקמה, היא לא אמרה כלום והלכה. ראיתי
שעדיין ירד לה דם מהתחבושת
הלכתי אחריה ועצרתי אותה, שאלתי אותה לאן היא הולכת, היא אמרה
שהיא צריכה לחשוב קצת
שאלתי על מה והיא אמרה "אם גם אני אוהבת אותך..."
לא ממש ידעתי מה להגיד היא אמרה לי שהיא מצטערת, זה היה ברור
לי שהיא הולכת לשבת על הגג ליד הסופר. הגג הזה שאפשר לראות
ממנו כמעט חצי מת"א. הרי תמיד ישבתי איתה שם וחשבנו ביחד אבל
לא רציתי ללכת לשם. לא היה לי משהו אחר לעשות אז פתחתי
טלוויזיה ובהייתי בה קצת אחרי כמה דקות לא יכולתי לשבת יותר
סתם ככה.
הלכתי. לא יכולתי להשאיר אותה לבד לא היום, לא עם כל הבלבול
שיש בה. כשהגעתי ניידת משטרה כבר הייתה במקום, עליתי לגג
והסתכלתי למטה, היה פיגוע 60 פצועים איזה 5-6 הרוגים, לפחות זה
מה שהצלחתי לשמוע מהרמקולים מהחנות למטה שפעלו בפול ווליום
חשבתי לקפוץ לפחות ככה יחשיבו אותי כעוד הרוג בפיגוע ולא מאיזה
דיכאון מסריח.
שמעתי קול של מצית והסתכלתי ימינה, היא הושיבה אותי לידה
ונישקה אותי.
"אני מצטערת שהלכתי, הגעתי לכאן רק עכשיו מה קרה?" היא שאלה
בקול תמים.
"לא יודע הגעתי דקה לפניך" עניתי בקול חצי אדיש "איך היד?"
שאלתי בעוד אני מביט על התחבושת ספוגת הדם.
"אני אחיה" היא חייכה "אתה מכיר אותי תמיד יוצאת מהמצבים
האלה", אהבתי אותה יותר ויותר מרגע לרגע.
היא עד היום בכל השנים שאני מכיר אותה, שזה אומר משהו כמו לפני
6 שנים, שהייתי בן 12 לא הפסיקה להקסים אותי, כל פעם עם משהו
אחר שהיא עשתה היא אפילו לא הייתה מודעת לזה, זה פשוט יצא
ממנה.
פתאום היו צעקות ממש חזקות. זו הייתה אמא של סתיו היא עבדה
בחנות ברחוב המקביל לפיגוע והיא ידעה שסתיו יושבת באותו מקום
הרבה, אמא שלה ראתה אותה ונרגעה קצת, הן התחבקו והיא הלכה
סתיו חזרה אלי והתיישבה לי על הברכיים.
אני לא יודע מה גרם לזה אבל אולי, אולי החיבור של השמות שלנו
קישר בנינו כל כך, אולי העונות החולפות קישרו בנינו.
"אביב" היא אמרה "אני, הממ... אני חשבתי על זה ואני...אני
אוהבת אותך" הלב שלי פעם בקצב מטורף "אבל, אנחנו לא יכולים
להיות ביחד, אף פעם לא יכולנו ואני בטוחה שגם אתה יודע את זה
וזה רק בגלל האהבה שיש לנו אחד לשני"
עצמתי את העיניים, דמיינתי שכל מה שהיא אמרה עכשיו מתפוגג יחד
איתי, רציתי לשחזר את מה שקרה בחצי שעה שלפני ולהיות שם, אני
המחבל המתאבד ועוד כמה קורבנות, רציתי להיות לידו כשהוא הפעיל
את הפצצה, רציתי למות.
"אביב תגיד משהו, בבקשה. היא שוב פעם בכתה "אל תשתוק השתיקה
שלך הורגת אותי".
"סתיו, אני אוהב אותך, תמיד אהבתי, את בן אדם שאני לא מסוגל
לכעוס עליו להתעצבן בגללו, אני אוהב אותך יותר מידי בשביל
להוציא את הדברים האלו עלייך".
היא לא ידעה מה להגיד לי, היא גם לא ממש האמינה לי או שהיא
האמינה ולא הבינה בדיוק למה אני מתכוון, הסתכלנו אחד על השני
ושוב שתקנו, בוהים אחד בשני.
התקרבתי אליה ונישקתי אותה שוב, היא לא התנגדה אלי ונישקה
בחזרה, חיבקתי אותה, ידעתי שזו הייתה טעות אבל הייתי חייב
להמשיך, אחרי הנשיקה היא קמה והלכה, ניסיתי להתקשר אליה
לפלאפון אבל הוא היה תפוס כל הזמן, ירדתי מהגג אחרי איזה רבע
שעה שישבתי שם ופשוט בהייתי בשמיים, התחלתי ללכת לכיוון הבית
וראיתי אותה, עומדת ליד המכולת מתחת לגג שותה קולה ועם סיגריות
שהיא קנתה לעצמה הקופסא הייתה כבר חצי ריקה, היא הייתה משונה,
אף פעם לא ראיתי אותה ככה ואני ראיתי אותה במצבים מספיק קשים,
נעמדתי מולה והיא שתקה.
"סתיו תראי" מנסה להסביר "אני אבין אם את לא תרצי איש כמוני
אבל אני אוהב אותך, אי אפשר לחזור אחורה עם מה שקרה בינינו."
אני הרגשתי עד כמה אנחנו בסיטואציה קיצ'ית ומעצבנת, סhטואציות
שאני וסתיו כל כך סלדנו מהם אבל הייתי חייב להמשיך להגיד את
הדברים, "לדעתי, את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ואני צריך ממך
תשובה", היא הביטה בי ושוב השפילה את מבטה, התחלתי ללכת
כשהבנתי את התשובה לבד.
" אביב" היא צעקה... התעלמתי והמשכתי ללכת מרגיש את הדמעה
הראשונה יורדת על הלחי שלי.
דמעה שלא הייתה חלק ממני כבר כל כך הרבה חודשים, היא קמה,
התחילה ללכת אחרי ואמרה לי "אתה חושב לי יותר מידי", "אני לא
רוצה לאבד אותך, אני מצטערת".
אמרתי לה שזה עדין לא משנה את מה שהיא מרגישה, היא שתקה לעוד
שניה הסתכלה עלי בעיניים החומות הכל כך מיוחדות שלה. היא ניגבה
את הדמעה מהעין שלי.
"אני הולכת עכשיו, אני אתקשר אליך בערב" היא הבטיחה, "אני
צריכה שקט מהכל, הפעם גם ממך".
ראיתי שהיא נורא רצתה כבר ללכת, רצתה להיות לבד, עזבתי אותה.
באותה מידה שהיא הייתה עכשיו לבד, גם אני הייתי. חזרתי הביתה
ובדקתי הודעות בתא קולי היו ארבע הודעות חדשות שלוש מהן לאמא
ואבא אחת מהן הייתה מהעורך דין שביקש שמישהו מהם יחזור אליו
בקשר למסמכים, כבר יכולתי לנחש לבד איזה מסמכים. האחרונה הייתה
מהמורה נהיגה שאל למה לא הגעתי לשיעור אם אני רציני בקשר
לרשיון או לא וביקש שאני אחזור אליו, שכחתי ממנו בכלל.
הלכתי לחדר ופתחתי את המוזיקה בפוול ווליום, הוא ניגן את
"האהבה הזאת" של פנטרה, כבר חודשים לא שמעתי את השיר הזה, השיר
שלי ושל סתיו. הדלקתי סיגריה ופתחתי את המגירה האחרונה שם
החבאתי את כל האישיים שלי, השירים המכתבים הכדורים. הוצאתי את
כדורי השינה וספרתי אותם "28,29,30" ירדתי למטה עם הקופסה
והלכתי לויטרינה של אבא שלי איפה שהוא שומר את כל הבקבוקים
שקיבל מהחברים שלו, בחרתי יין לבן חצי יבש וכיביתי את הסיגריה
במאפרה שכבר היתה מלאה מאתמול. פתחתי את הבקבוק ומילאתי את
הכוס הראשונה, בלעתי איזה 10 כדורים עם הכוס הזאת. מישהו היה
בדלת, היא עמדה מולי, את הקופסה הספקתי להחביא בתוך הכיס של
המכנסיים.
היא לא אמרה כלום ונכנסה זה כבר היה מאוחר מאוד בלילה משהו כמו
2:00 שאלתי אותה אם היא רוצה לשבת בחוץ, היא לא ענתה, יצאה
החוצה וישבה על המדרגות התיישבתי לידה היא הניחה עלי את הראש
ואמרה " אין ירח בחוץ" הסתכלתי על השמיים, הוא באמת לא היה שם.
התחילה לצחוק קצת,אולי כדי לברוח : "אביב ! גנבו לי את הירח"
לא היה בי את הכוח לענות לה, התחלתי להיות מאוד מטושטש
מהכדורים. היא שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שאני עייף. היא אמרה
שהיא ראתה אותי כבר עייף והיא יודעת שקרה משהו. היא התעקשה
ואמרתי לה, היא עזרה לי להיכנס הביתה והכריחה אותי להקיא הכל.
התעוררתי, היה כבר אור בחוץ ואיכשהו הייתי במיטה היא שכבה
לידי. קמתי ונפלתי מיד אחרי היא התעוררה וניגשה אלי "אתה
בסדר?" שאלה, לא עניתי וניסיתי לקום לבד אבל היא התעקשה ועזרה
לי
הלכנו לאמבטיה והיא שטפה לי את הפנים ויצאה החוצה, הבטתי במראה
ושנאתי את מה שראיתי שם בעטתי בה, היא רצה אלי והסתכלה על הרגל
שלי "מה עשית? בוא תן לי לחבוש לך את הרגל שלך"
ואני התמסרתי ונתתי לה לעשות כל מה שהיא רצתה. היא עשתה הכל
בעדינות, נזהרה והשתדלה להכאיב לי כמה שפחות, היא סיימה ושאלה
אותי אם אני רוצה שהיא תכין ארוחת בוקר, אמרתי לה שאני יכין,
היא לא הסכימה. "תן לי לטפל גם בך קצת" היא אמרה ואני שתקתי.
"רוצה חביתה עם נקניקיות ?"
"כן, אבל של טבעול".עניתי בחוסר ברירה, "למה של "טבעול?" היא
שאלה תוך כדי שהיא צוחקת לה.
"אני כבר שבוע לא אוכל בשר ועוף, לא אמרתי לך" והיא ענתה "לא,
לא אמרת טיפש. אבל אני גאה בך"
היא נתנה לי נשיקה קטנה על השפתיים והמשיכה לערבב את הביצים.
"תקשיבי" אמרתי כשהיא התיישבה להפסקה קצרה "את לא חייבת לעשות
את זה, הבהרת לי אתמול שאת לא רוצה כלום אז" השפלתי את מבטי "
אז תעזבי"
"אתה לא באמת רוצה שאני אעזוב וגם אני לא רוצה לעזוב אז תתמודד
עם זה, ואמרתי לך כבר שאני לא יודעת מה אני רוצה כל מה שאני
יודעת זה שאני אוהבת אותך ובלעדיך הכל שחור ולאבד אותך זה לא
בא בחשבון".היא היתה קצת עצבנית וכשסיימה הזיזה את השיער
מהעיניים היא קמה להמשיך להכין את החביתה היא התכוונה להוסיף
גם את הביצה האחרונה שנשארה אבל היא נפלה לה על הרצפה ונשברה
"אפילו חביתה אני לא יכולה לעשות כמו שצריך" מלמלה. אביב קם
לעזור לה לנקות אבל היא ביקשה ממנו שישב, היא הביאה מטלית
וניקתה את הביצה שנשברה לה והמשיכה להכין לו ארוחת בוקר
בינתיים אביב הוציא צלחות וכוסות וערך את השולחן, סתיו שמה לו
חביתה בצלחת ואכלה מהמחבת,
כשסיימו הוא שם את הכלים במדיח והדליק סיגריה, היא הביטה בו
מעשן, העשן הסמיך שיצא מפיו ועלה לשמיים, "תעביר לי עשן" היא
ביקשה ומי אני שאסרב לקחתי שאיפה והתקרבתי אליה מעביר לה את
העשן כמו שתמיד היינו עושים. היא הוציאה את העשן וקירבה את
פניה לשלו נותנת לו נשיקה על הפה וקמה "אביב" היא כרעה על
ברכיה מניחה את ראשה על ברכי, "תבטיח לי שאתה תמיד תהיה שם
בשבילי, למרות כל מה שהיה בנינו אתמול". היא הביטה לריצפה מחכה
לתשובה שלי.
"זה ברור את יודעת שאני לא צריך בכלל להבטיח לך דברים כאלה,
אני מבטיח לך שאני אוהב אותך ותמיד אהיה שם למלא את החלל ואני
רוצה אותך, רוצה אותך הרבה יותר ממה שאת חושבת "
ירדתי וישבתי לידה, נישקתי אותה, והיא בתגובה הורידה את
החולצה שלי ועלתה עלי, הורדתי אותה מעלי, זה כבר היה מוגזם אם
זה היה ממשיך משם, אמרתי לה את זה והיא הנידה את הראש שלה
בהבנה, אבל הבנה מלאה אכזבה, היא נעמדה ועזרה לי לקום נשענתי
עליה והמשכתי לדדות טיפה עם הרגל, התיישבנו על הספה בסלון והיא
שמה את "החומה" בוידיאו וחזרה להתיישב לידי, זה היה הסרט
ששנינו הכי אהבנו, היא הניחה את הראש שלה על החזה שלי והסרט
התחיל... |
