הרגשה כזאת רעה הבאה רק מהלב...
קוראים להרגשת האי חיים הזאת - כאב.
מרגישים בהתחלה חנוקים, אחר כך בוכים...
משחררים את הלחץ, נרגעים
ושוב מתחילים...
המוות של מישהו אהוב נורא...
בשבילי הייתה זאת דמות אהובה,
שליוותה אותי לאורך כל החיים...
ברגעים קלים ופחות קלים.
וכל האהבה הופכת לעצב וכל השמחה הופכת לכאב...
כאב של חיים, כאב של תסכול,
כאב של הרגשת הבלבול.
אני אותה אוהב לתמיד...
והפצע הפתוח שהותירה לעולם לא יגליד
כואב לי כואב לי בפנים,
בהתחלה מרגישים חנוקים, אחר כך בוכים
משחררים את הלחץ, נרגעים
ואז שוב מתחילים...
למה, למה כל העצב הזה אלוהים?
אומרים שהוא לוקח את הטובים ביותר...
אז למה להמשיך לחיות עם אהוביה לא אפשר?
אני רוצה אותה לידי מחייכת...
שמחה, תמיד קורנת.
רציתי שהיא תהיה לידי ביום השמח ביותר...
יום החתונה שבלבבי לעולם יישאר.
ואז הבנתי היא תהיה לידי כי בלבבי היא לעולם לא תמות,
היא בתוך לבבי ושם יש לה לא מעט נוכחות...
ואיך אוכל אי פעם לשכוח?
תמיד תהיי איתי,  תזכירי לי, תתני לי כוח
והרבה, הרבה אהבה...
אני פשוט אוהבת אותך לעולם, סבתא רבה יקרה.