הוא גדל בבית ישן ומלוכלך עם צלילים של רדיו. אבא שלו נח על
הכסא גלגלים ואמא שלו מסתובבת עם שיער פרוע ועובדת קשה. ילד
יפה עם עיניים קטנות שנעוצות רחוק. ילד חכם שרוצה לגעת בעולם
עם אצבעותיו הקטנות שתמיד מונפות קדימה, עד כדי כך שאמא שלו
חשבה שזה פגם. היא צעקה לבעלה שיש לה פגם בילד ואבא שלו אמר
שילד לא מקבלים בהזמנה. אז היא בכתה קצת והמשיכה לעבוד קשה. רק
בלילות הקרים כשהיא אחזה בחוזקה את הכר היא חלמה על המון ילדים
בלי פגמים, עם לימוזינה ועוזרת שתסדר לה את השיער בבוקר. על
בעלה היא לא חולמת. בחלומות אין מקום לאנשים על כסא גלגלים. רק
לאנשים יפים וטובים ורזים וגבוהים. שרצים מהר ומצטיינים
בלימודים. זה ככה עם כולם והיא לא מרגישה רע עם זה. השם שלו זה
עידו כי אבא שלו חשב שזה שם יפה לילד. אמא שלו משכה בכתפיים
ואמרה "שיהיה עידו". אבל היא אף פעם לא קראה לו "עידו" וכשהיא
היכתה אותו כי התנהג לא כמו שצריך היא צווחה " אתה תתנהג
כמו נורמלי. אתה שומע?".
" למה הוא לא מחייך? למה הוא לא מדבר?" שאלו כולם ואמא שלו
קברה את הראש שלה בכרית וצעקה על אלוהים ששלח לה ילד פגום. אז,
כשבעלה שלח יד לחבק את כתפה היא שילחה אותו וסיננה שהיא צריכה
להיות לבד. ואז היא מצאה את ה"לבד" שלה בעבודה. כשהיא הייתה
איתו הבית היה רחוק. עליו היא חלמה, איתו רקדה ולמענו צבעה
שפתייה וסירקה את שערותייה הארוכות.
עידו גדל קצת, התחיל לדבר מילים חטופות ועינייו עצובות וכהות.
ילדה אחת בכיתה אמרה שאפשר לראות בהן ים סוער ושחור. " אבל ים
לא שחור" טענו הילדים האחרים. " כשהוא עצוב אז הוא יכול" אמרה
הילדה ונענעה את זרועו של עידו. שמה היה איילה. " תגיד להם שזה
נכון" ביקשה בקול צייצני. והוא אמר " יכול להיות" אז היא
התאכזבה. כי היא הייתה בטוחה שהיא ראתה את הים שחור פעם
כשההורים שלה התגרשו והיא ברחה אליו באוטובוס.
אבא של עידו מת ביום גשם אפרורי. הוא ישן בישיבה על כסא
הגלגלים כשהראש שלו מוטה לצד שמאל והפה שלו קצת פתוח. אמא שלו
הביטה בגופה שלו קפואה ונישקה לו את היד. אחרי זה היא לקחה את
השמיכה שלהם וכיסתה אותו. עידו הביט בגופה המכוסה שמיכה עד שבא
האמבולנס. בעיניים אטומות בהה באנשים עם חלוקים לבנים לוקחים
את אביו על אלונקה. אמא שלו אמרה לו בשקט, " זה האוטובוס לעולם
הבא. יש שם הרבה ים, כמו שהוא אוהב. אתה צריך להיות שמח
בשבילו". אבל עידו לא שמח. מאז היה מסתובב עם פנים נפולות ולא
אוכל דבר. פעם אמא צעקה עליו על זה אבל עכשיו היא כבר שוכחת.
נמצאת עם החבר הזה שלה, וחיוכה גדול. עידו חושב, כנראה שהיא
באמת שמחה בשביל אבא.
לחבר של אמא שיער בלונדיני והוא היה יכול לרוץ מהר מאוד.
העיינים של אמא היו בוהקות כשבהתה בגבר המגודל שלה רץ. מבט
שאמר לעידו " אבא שלך אפילו להזיז את קצה הרגל לא היה יכול.
איך אתה מסוגל שלא לאהוב את אילן?". בימי שישי כולם ישבו ליד
השולחן. אילן תמיד היה מחמיא לאמא של עידו והיא הייתה מסמיקה
כולה. רוב הזמן הייתה עסוקה בלחטט בעברו של אילן ולהתענג על כל
פיסת הצלחה מעברו. כל הארוחה חש עידו כאב כזה. הוא הרגיש שאמו
שכחה מאביו ושנא את המבטים היהירים של החבר שלה. כשסירב להשתתף
יותר בארוחות האלה נעצה בו אימו מבט שונא. היא לקחה את אחת
החגורות של אבא והצליפה בו עם עינים דומעות. אחרי שש הצלפות
עידו כבר לא הרגיש כלום. שכוב על השטיח ומביט ממושכות בתקרה.
בשלב מסוים, נמאס לה והיא רצה לזרועות אילן ממררת בבכי. הוא
היה ישוב על הכורסא, צופה בחדשות.שראה אותה בוכה ליטף את
שערותייה והיא הביטה בו במבט מאוהב מבעד לדמעות. אילן נישק
אותה פעם אחת, פעמיים. נשיקות ארוכות כמו בחלומות שלה. ושוב לא
היו בעולם ילדים פגומים ואנשים עם כסאות גלגלים.
פשוט לא היו.
עידו אוהב להביט בים מרחוק. הוא בורח לשם לפעמים כשרע לו והרוח
מנידה את שערו הקצר. הרבה פעמים הוא פוגש באיילה מהכיתה שלו עם
מכנסיים אדומים קצרים שכובה על החול. פעם הוא שאל אותה למה היא
שוכבת שמה והיא אמרה שהיא ראתה מלא בנות עושות את זה. היא
מוסיפה שהרבה פעמים היא מרגישה שונה וצריכה לעשות דברים כאלו
כדי להרגיש נורמלית. איילה שואלת "אתה רוצה תפוח? חברה של אמא
שלי עובדת בחנות ירקות והביאה לי חינם". עידו לא אומר כלום
ואיילה לא שואלת יותר. היא ממשיכה לשכב בשמש, אוכלת תפוח, והוא
חושב.
השתיקה מספיקה להם, כשהם ביחד הכל פחות מכאיב.
יום אחד כשחזר מהים איש לא היה בבית. עידו התכוון לקנות לחם
ואיזה מעדן במכולת לארוחת צהרים ושם הוא שמע שלאימו הייתה
תאונת דרכים. זאתך הייתה עיר קטנה וכולם הכירו בערך את כולם.
בעל המכולת בדיוק דיבר על זה עם מישהו עם כובע שוליים שחור ודי
מוזר. האיש עם הכובע אמר מישהו סתמי כמו " חבל" וגם " תאונות
דרכים זה דבר באמת מצער", וחוצמזה עידו כבר לא שמע כלום. רק
רעד קצת. האיש עם הכובע הבחין בו בסוף ומרחמים בעיקר הסיע אותו
לבית חולים ואמר לו " אמא תהיה בסדר" הרבה. בבית החולים הם
מצאו את אמא של עידו בחדר שכולו לבן עם חלוק כשאילן מחזיק
בידה. האיש עם הכובע שאל את עידו אם הוא צריך משהו ועידו לא
אמר כלום. האיש עם הכובע חשב " ילד כפוי טובה".
עידו חושב שזה מוזר שכל החדר לבן. הוא חושב שאי אפשר להחלים
ככה והוא ה יה רוצה לצבוע עם מכחול את התקרה באפור או ירוק.
ירוק הוא הכי אוהב. הוא סיפר את זה אפילו לאילן שהתרגז ואמר
ש"זה טיפשי". עידו בכלל לא בילה עם אמא שלו לבד. בסוף היא
התאוששה ואילן שר לה שירים בצרפתית. מסתבר שגם את זה הוא יודע.
היא חשבה שהוא רומנטי. לפעמים עידו הרגיש שהוא בכלל לא שם
מבחינתה רק אילן. לשוא ניסה לגעת בשיערה הדק ולומר לה שהוא
אוהב אותה. היא לא החזירה לו אהבה ושנגע בשערותיה אמרה ש"יעיף
את הידיים המגעילות שלו ממנה".
בבדיקות שהם עשו לאמא שלו עקב התאונת דרכים גילו שיש לה סרטן.
משהו בכלל לא קשור. אילן כבר הפסיק לבוא בקביעות כמו שבא בעבר.
אמא הריחה בו נשים אחרות אבל הוא היסה אותה בשקט. בזלזול. אמר
לה שהיא סתם חולמת, שהיא טיפשה. והיא האמינה. חיפשה אהבה בכל
מילה שלו אפילו כשאמר "לילה טוב". מפנטזת שהוא חולם עליה ורוצה
בהחלמתה. אבל ההחלמה לא הייתה קיימת בשבילה. היא לא בכתה על
עצמה יותר מידי, רק אחזה בזרועו של אילן והסתה אותו להתחתן
איתה לפני שתמות. אילן חשב על זה והסכים בסוף.
מה אכפת לו.
עידו לא רצה שאמו תמות, איילה אמרה לו שלפעמים זה קורה להורים.
"אולי אלוהים חושב שאמא שלך נחמדה ורוצה לקחת אותה" היא אמרה
לעודדו. הוא השיב " אני לא בטוח שהוא יאהב אותה כל כך".
היא בחרה שמלה לבנה וארוכה. והייתה מאושרת. את עידו היא הלבישה
בחליפה ארוכה ומוגשמת להסתיר את כל שטפי הדם מהחגורה. "אנחנו
לא רוצים שאנשים יראו כמה נפלת מזה כמה אתה משתולל ולא מוצלח"
היא אמרה בקרירות.
נראה שהיא באמת האמינה במה שאמרה.
זה רק מזה שאתה משתולל.
הכל... בגללך.
ביום נישואייה של אמא של עידו היא לבשה שמלה לבנה הכי ארוכה
בעולם. השיער שלה היה מורם בסיכה מעוטרת פרחים סגולים והיה לה
המון אור בעיניים. היא בכלל לא זכרה את המחלה. הגידול האיום
שמתפרץ במוחה. אילן היה לבוש חליפה כחולה והוא כל הזמן חייך
כאילו משהו תקוע לו בין השיניים. ביד קפואה הוא לחץ את ידם של
כל האורחים בהכנסם לאולם. הם התחתנו תחת חופה מעוטרת והרימו
אותם כשרקדו בלי סוף. נדמה שהכל היה מושלם כל כך.
אבל האמת שרק דבר אחד היה חסר.
מישהו.. מישהו היה חסר.
עידו.
האמת היא שאמו שמה לב לכך רק כאשר קמה בבוקר מאושרת כולה לאחר
ליל חתונתה. צעדיה לעבר חדרו לקרוא לו לארוחת בוקר היו כמו
דילוגים קטנטנים של גיבורים מסרטים מצוירים. בשקט היא פתחה את
דלת חדרו החשוך ושהגיפה את התריסים ראתה מיטה ריקה ושוממת. היא
התיישבה עליה, מריחה את הסדינים עם הריח שלו. אז נשארה שם שעות
ארוכות ופניה קפואות. כנראה אז בדיוק הבינה שאיבדה את בנה.
והיה לה אכפת, והעולם לא היה ורוד כל כך יותר.
מאז היא חושבת שאצבעות מושטות זה מיוחד.
רק לבן שלה היה את זה.
הוא חיכה לאיילה כל היום בים. עד הבוקר חיפשה בעיניו השחורות
מכל. בסופו של דבר נרדם על החוף, ידיו חובקות חול ואבנים.
כשפקח שוב את עיניו ראה אותה שכובה על החול לצידו, שותקת
ונוגעת בשיערו. הוא אחז בידה.
הם פסעו לאורך החוף, שני ילדים קטנים ורועדים. לא יודעים לאן
הם הולכים.
מקווים שרחוק.
בכל אופן, הם לא יחזרו עוד.
אמא של עידו לא חיפשה אותו מעולם. אולי לא היה לה אכפת, אולי
היא פחדה שהדבר האחרון שהוא רוצה בעולם זה לחזור אליה. את אילן
היא לא ראתה הרבה. הוא היה שותה וחוזר מאוחר. מסתבר שהוא
משתעמם מהר מחיי נישואים.
הרבה זמן היא קמה בבוקר ומריחה את הסדינים שלו. של הילד שלה
ומשהו בלב שלה קצת כואב. עכשיו היא רק שוכבת במיטה ומחכה
השהגידול יפוצץ את המוח שלה והיא תוכל לחזור לבעלה עם הכסא
גלגלים שהיה היחיד שאהב אותה. היא רק רוצה לבקש סליחה. היא
יודעת שלא יוכל לאהוב אותה עוד.
אבל מותה לא הגיע... כנראה אלוהים הבחין שהיא לא באמת נחמדה.
כנראה שגם הוא לא רוצה בה עוד.
24.8.2003 |