היא בוהה בו בעיניים תוהות. " אז מה אתה חושב?", "זה נגמר?".
אתה נשאר יושב, מתבונן בה. בעיניים הצלולות שלה, מהתחלה ידעת
שהן יגרמו לך רק צרות. כעת הן מחכות לתשובה.
"מה זאת אומרת, נגמר?" אתה חושב, זה לא הזמן, בעצם אף פעם לא
יהיה הזמן.
אז היא רוצה לעזוב אותי, לא נורא, יבואו אחרות. ואולי, עדיף
בכלל בלי המין השני.
כן, הגיע הזמן לא להיות תלוי בנקבות הארורות .
ממחר, דף חדש. אני אצא, אפילו אפתח תחביב. אוסף בולים נשמע
נחמד, כזה סולידי,
מתאים לי.
שתלך לעזאזל!, משאירה אותי גלמוד עם נטיות לאוסף בולים. זה
נגמר, זה באמת נגמר.
ואם זה באמת נגמר, אז מה עכשיו, סתם אפסיק לאהוב אותה?, אפסיק
לחלום על תנועותיה ולאהוב אותה בכל רגע נתון בחיי העלובים?.
עכשיו, אתה שונא אותה. דמותה מתערבבת עם עוד מיליון דמויות
אחרות שהופכות לעיסה אחת בראשך. קטעים וצבעים, רגעים וימים
שמותירים אותך שבור ומשתוקק למגע.
הסוף, לו צורות רבות, ואת זאת אני שונא במיוחד.
כן, אני כבר יכול להתרגל לתחושה הזו, של כלום . אין כאב, אין
עצבים, חיים ברוגע, זה
בסדר אחרי הכל . לבנות את היום מחדש, להתעורר בלי דמותך לצדי.
יותר, לא אתקשר, אדאג ואלטף. כל שנותר הוא החלום. ואת, את תהיי
משתתפת קבועה.