הדמויות בסיפור שייכות לג'.ר.ר טולקין. רק שאלתי אותן לסיפור
קטן ובסוף השימוש אני מבטיחה להחזיר אותן. העלילה, שייכת לי.

היא פסעה חרש ביער הירוק, רחב הידיים, והברישה את ידיה בעצים
בלי לשים לב. שמלתה התעופפה מאחורי קרסוליה, עשב ליטף את דרכה.
דמעות נצנצו בעיניה החומות, וזלגו על לחייה החוורות מטבען. היא
בכתה.
היא פסעה לעבר הגבעה הלבנה, מקום מחבואה. היא הגיעה מול הגבעה
ואז הרימה ראשה לעבר השמיים. השמש נחבאת, חושך יורד. היא טיפסה
על הגבעה, ולא היה לה אכפת על שמלתה הלבנה, ששרווליה הארוכים
מתלכלכים באדמה. היא טיפסה בעדינות, רגל אחר יד, רגל אחר יד
והגיעה לפסגה. היא הרימה את שמלתה בכמה סנטימטרים, והחלה לרוץ.
שערה הזהוב התעופף ברוח ונצנץ למרחקים.
היא האטה את ריצתה, והגיעה עד לעצירה. היא עצרה מול עץ רחב,
שעליו הירוקים זזו לצלילי הרוח הקלה.
היא התיישבה מתחת לעץ, ונשענה עליו. העלים הירוקים נפלו
סביבה.
היא הביאה את ברכיה לחזה, והשעינה את ראשה על ברכה.
היא הקשיבה לשקט סביבה, והתענגה על הבדידות. טוב היה לה שם,
לבד, כמו בכל פעם שהגיעה למקום מחבואה.
היא עצמה את עיניה ונחה. נשמתה האטה, וליבה פעם בשקט.
הדמעות עדיין זלגו, עכשיו על שמלתה.
היא שמעה קולות מרחוק, מישהו קורא בשמה, היא ידעה מי הקורא.
פאראמיר הוא. היא לא זזה, היא נשארה בשקט במקומה, לא בטוחה
שהיא רוצה להימצא, לא בטוחה שהיא לא רוצה להימצא.
"איאוון, איאוון!" - קול בס קרא.
לבה החל לפעום במהירות. היא פקחה את עיניה וראתה שריון מנצנץ
מרחוק.
הוא התקרב אליה ואף הבחין בה. הוא התקדם אליה בשקט ובלאט.
השריון הדגיש את מידתו של פאראמיר, נאה ותמיר. שערו השחור
והארוך נתפס בענפי העץ הדקיקים.
היא תפסה את מבטו וננעלה עליו.
הוא התיישב לידה בעדינות, והניח את ידו סביב כתפיה.
לבה של איאוון נרגע שוב, היא סגרה את עיניה והניחה ראשה על
כתפו של אהובה.
הוא נשק לה על מצחה והבריש ידו בשערה החלק.
החושך ירד והירח יצא, עם כמה כוכבים.
פאראמיר לקח את ידה של איאוון וקם. היא קמה אחריו, וביחד חזרו
לעיר הלבנה, שנראתה יפה מתמיד. לפעמים, ביחד עדיף על לבד.