מיד אחרי שרוני נולד, הרופאים אמרו שיש לו מום מסויים במוח.
"יהיה לו קשה לתפוס דברים כמו שהם באמת. להבין את מה שהאנשים
הנורמלים מבינים", הם אמרו. אמא בכתה, אבא ריחם על עצמו,
והרופאים אמרו משפטים יפים שמסתכמים ב"גם הטבע עושה טעויות".
מאז עברו 11 שנים, וילדים בגיל של רוני מתחילים ללמוד
מי-נגד-מי. עוד מעט הם יתחילו ללכת לחטיבת-ביניים, ויתחילו
להכתיב להם בעוד יותר אינטנסיביות ושיטתיות את העולם של
המבוגרים. אבל רוני לא צריך את העולם ההוא. יש לו אחד משל
עצמו.

רוני הוא האח הקטן שלי. אני בן 18 עם ציונים גבוהים בבגרויות,
רוני בן 11 ועדיין מתקשה להגות משפטים שלמים (לא שזה מפריע
לו). אני מעריץ את רוני ורוצה להיות בדיוק כמוהו כשאני אקטן.
כשרוני מרכיב את המשקפיים המיוחדות והמותאמות-אישית שלו, הוא
נראה טהור ברמה מסנוורת.

אני אוהב שרוני מוציא אותי לטיולים. הוא מלמד אותי על העולם.
לולא רוני, לא הייתי יודע שאפשרי לרקוד ברחוב, לנשק עוברי אורח
זרים, או להוריד את הבגדים בחוצות העיר כשחם. אנשים מסתכלים
בתמיהה, חלקם גם מעירים הערות. זה אמנם קצת מפריע לי, אבל
כנראה שזה רק תוצר-לוואי של הבגרויות. לרוני ההמולה בכלל לא
משנה, ואני משתדל להיות מתלמד טוב ופשוט לצפות בו בשקט.

לרוני יש זוג עיניים בהירות וגדולות. אני חושב שאלו סתם שני
כדורי-זכוכית. העיניים האמיתיות שלו הן שני כוכבים בשמיים,
ומשם הוא משקיף על העולם. כדור-הארץ נראה כמו ג'ולה כשמסתכלים
עליו מהירח. ואכן העולם הוא הצעצוע של רוני. מנקודת-המבט שלו,
כמובן שאין דבר שצריך או מסוגל להפריע לו.  

הרבה פעמים רוני בוחר להיות מלך. של כל היקום. הוא לובש סדין,
חובש כובע טמבל, מחזיק מקל ביד. הוא עומד מול המראה, ורואה
באמת ובתמים את עצמו עם גלימה אדומה, כתר מזהב, ושרביט משובץ
יהלומים. וכשזה קורה, רוני הוא מלך במלוא מובן המלה, עבור
עצמו. זה לא משחק ילדים, ואין לו ספק שהעולם כולו יודע על
הכתרתו. יותר מכך, רוני גם לא טועה. אם הוא משוכנע בלב שלם
שהגלקסיה נתונה לידיו, אז מזוית הראיה שלו - הוא הכי מלך
שבעולם. וזוית הראייה של שאר האנשים חשובה קצת פחות מקליפת
השום, מפני שרוני בכלל לא יודע שהיא קיימת. הוא אינו מסוגל
להעלות על הדעת שקיימת נק' מבט שונה משלו. הוא לא טמוע בחברה,
דבר שחוסך ממנו ספקות והירהורים מיותרים.

אני עוד מעט מתגייס לצבא. קיבלתי מכתב עם זימון לעתודה
אקדמאית, ומסופר שם גם על מסלול ללימודי רפואה. אמא רוצה שאני
אהיה רופא. "הם מרוויחים הרבה כסף, והם מקובלים בחברה", היא
תמיד אומרת לי. בדרך כלל אני לא מנסה לשנות את העולם. גם אם
אני לא מרוצה, הבנתי שהחברה וכל הנורמות שלה מושרשות עמוק מידי
בשביל שאדם אחד ישנה את המצב. אני שונא רופאים. אין לי שום
בעיה עם רפואה, אבל אני שונא את מה שהרופאים עצמם מייצגים. אבל
אמא אמרה... "טוב" חשבתי לעצמי, "איף יו קאנט ביט דאם - ג'וין
דם", וכבר התחלתי לחפש עט למלא את הטפסים להרשמה שקיבלתי
במכתב. בדימיוני ראיתי את עצמי מתחת לחלוק לבן, באמצע קבוצה של
עוד עשרות אנשים עם חלוקים לבנים. בהבזק מסויים ומטושטש בראשי
גם ראיתי את עצמי והחלוק, בחדר לידה, עובר ליד שורה של תינוקות
בני-יומם. ראיתי את עצמי מחזיק שתי חותמות ביד, אחת של "וי"
והשניה של "איקס". והנה אני עובר על פני שורת-התינוקים, ומסמן
באדישות ולסירוגין על המצח שלהם עם החותמות. בפינה של החדר
בחלום-בהקיץ עמדו כמה שקיות זבל ו...ואז נקטע לי הסרט שרץ
בראשי כאשר רוני, עם חיוך גדול, נגע בכתפי כדי להסב את
תשומת-ליבי. אלוהים! הוא הראה לי איך הוא קרע שטרות של כסף
ועשה מהם קונפטי. אמא בטח תכעס, אבל אני נשבתי בחיוך הקורן של
אחי הקטן. ואז התבונה הגיעה סופסוף אל מרכז התודעה שלי. כן
ניתן לשנות את העולם! אמנם לא את העולם החיצוני, אבל כשהפנימי
משתנה, אתה בכלל לא צריך לדעת מה האנשים מחוץ לבועה חושבים.
אני לא תמים, אני יודע שגם אני אצטרך להשתתף במשחק של
החיצונים, כי הגוף שלי הוא חיצוני והוא דורש מזון וקורת גג.
אבל לא, אני לא מתכוון להיות עוד סטטיסט. גם אם אין בי מספיק
כוח לארוז את הפקלאות, להגר לגבעה נידחת בטיבט ולגדל עדרי
יאקים לפרנסתי, בטוח שאני יכול למצוא פיתרון יותר ריאלי.
הסתכלתי משמאלי על הטפסים שמחכים לחתימתי, והסתכלתי על רוני
שעומד מימיני מאושר עם קרעים של שטרות-כסף מפוזרים על הרצפה
מסביבו. קימטתי את הטפסים, זרקתי אותם על הריצפה, וחיבקתי את
רוני. הטפסים המקומטים פגעו בשארית שטר של 20 ש"ח, ישר בפנים
של משה שרת.  

מבחינה רפואית-מקצועית, ד"ר רוזן, הרופא המיילד שאיבחן את רוני
לאחר הלידה וקבע שיהיה לולד קשיים לראות דברים כמו שהם באמת,
לא טעה. אבל הפרספקטיבות שלו היו מעוותות. "דברים כמו שהם
באמת"? "כמו אנשים נורמלים"? זה טיפשי לגמרי, אבל אני מניח
שד"ר רוזן היה פשוט תקוע עמוק מידי בבית-החולים. החלוק הלבן
כבר הפך לעור הרשמי שלו, ולפי הנקודת המבט שלו ושל רבים אחרים,
הנבואה שלו לגבי רוני התגשמה.

פעם רוני כבש הר. הוא הסתער קדימה, רץ במרץ, צעק בקול.
הנפוליאון הקטן טיפס עד לפסגה, ושאג בשמחה. הוא תקע מקל-יבש
באדמה שבפסגה. ההר היה שלו! רוני כל כך התענג על הנכס החדש
שלו. על ההר, שמבחינתו, עוד לא ראה רגל אדם. איזה סיפוק, איזה
אושר! אתם בטח מכירים את ההר הזה. קוראים לו 'חירייה'.

ד"ר רוזן היה ודאי מציין שמסריח בחירייה.