היא צעדה בצעדים נוקשים של לאות ברחובות אזור התעשייה שהיה
שוקק חיים באותו הזמן. ערב שישי וכל המועדונים והרחוב הכילו
צעירים רבים ומיני בליינים מחומצני שיער בגי'נסים מוכרים עם
גזרה נמוכה.היא התבוננה באותו המקום אבל לא ראתה דבר מלבד
צלליות מטושטשות.
שיערה השחור היה שמוט על כתפיה בחצי פראות. חלקו נותר חלק,
חלקו פרוע וכעת הוא נח בקלילות על כתפיה הקלות.
זרועותיה חובקות את המעיל ומקרבות אותו אל גופה בחיבוק עצמי
שאליו כל כך אבתה באותה השעה. על פנייה היה מרוח בכעס אותו
עיפרון שחור והמסקרה ציירה על פנייה מסלול של שני נהרות שחורים
שלא הפסיקו לזרום מעינייה בשעה האחרונה.
שינייה נקשו בעצבנות איתנה על שפתה התחתונה והיא חיפשה מקום
חם.את הערב לא תשכח לעולם חשבה בעודה משחזרת את אותו תסריט
כואב שהתרחש עד לא מזמן.היא עצרה. המקום הזה הרגישה, לא רועם
כשאר המקומות.
היא מחתה בעדינות מהולה בכעס את הדמעות והעבירה את ידה
במעגליות מתחת לאישוניה וסידרה את עצמה בטרם פסעה למקום.
התמונה התבהרה כבר עם כניסתה למקום.אותה אינטואיציה לא
איכזבה.המקום הכיל כשלושים אנשים.היא ניגשה לבר.
משום שלא היה בו המון, בו לא רצתה להתחכך וכי רצתה ללגום מעט
אלכוהול , לא משנה באיזה צורה וסוג, כדי להשכיח את אירועי
העבר. היא ישבה והסירה בתנועה מהירה את המעיל לצדדים ואז קילפה
מזרועותיה את השרוולים.
כעת, על אף האיפור המחוק ברובו, השיער הלא מוגדר נראתה יפה.
פנייה היו עדינות, כאילו שורטטו ע"י צייר מוכר בתקופת הרנסנס
לכנסייה קתולית. עינייה היו שחורות אך מעוצבות בקלאסיות, אפה
היה קטן,ושפתייה אדומות, לא עבות אך ממש לא דקות. והייתה להן
נוכחות בלתי נשכת בפנייה.חיוכה היה בלתי נשכח.אך כעת חבוי יותר
מאי פעם.
היא לא הייתה שמנה.אבל לא טרחה לשמור על גזרה דקה כשל נערות
המגזינים או המסכנות המורעבות שראתה אז בבי"ס.
מעבר לבר עמדו מביטים בחיביון ניר הברמן ועוזרו-החבר הכי טוב
שלו,גיא.
ניר הביט בה .היא הייתה יפה. יפה מאוד -חשב גיא.אבל עדיין
הייתה בה מעין עצבות שהסתתרה בפניה. למרות שטרחה עכשיו להסתירה
היא נראתה. לא בגלוי אבל היה זיק בעינייה הקטנות שהסגיר אותה.
"מה לגברת?" שאל ניר בהססנות כשהסכים לצאת מהמחילה בו חפרו הוא
וחברו לבסוף.
"לא איכפת לי, משהו חזק".אמרה בעייפות מעורבבת עם עצבות
קטנה..הביטה בבר המבריק כשראשה מורכן בחציו.
היא לא טרחה לראות עם מי היא מדברת.
"או.קיי כבר". הסתובב ניר ביעילות ונתן מרפק קל לגיא שיתעורר
כי הבר מתחיל להתמלא באנשים.
היא ישבה ושתתה את המשקה שצרב לה תחילה אבל לאט לאט חדר אליה
כשובב שממכר את מגעו לחסדיה.
"עוד" אמרה בחצי קול. וגיא שהיה עסוק בבר שהיה עתה מלא עד אפס
מקום תהה אם אכן לחשה או שהרעש וההמולה משפיעים על שמיעתו.כדי
לוודא שהוא שמע כעת התיקה את מבטה מהבר ונתנה עליו את מבטה
שדמה לאיילה שאבדה בדרכה.
גיא עמד קפוא לשנייה אבל בחורים כמוהו לא ניתנים לכישוף
מהיר.בחורים קרביים.הוא הסתובב אליה במבט חצי אדיש ומילמל
שתחכה כי המקום מלא. אבל היא הייתה מנותקת מהמתרחש סביבה.נראה
כי הייתה בבועה משלה.
תנועותיה היו קלות ועדינות ומאוד איטיות. בניגוד להמולה
מסביבה, אנשים דחפו ונדחפו וצעקו לעוד.
קול צחוק קולני ומתפרץ הגיח מימינה מחבורת בנות טיפשעשרה
בבגדים קיטצ'יים בצבעי ורוד לבן.אבל היא לא שמעה.
ניר שהיה עסוק ומבוקש בכל מקום ונקרא להגיש בזמן, הסתובב וחזר,
ושוב ניגש להוריד בקבוק נוסף מהמדף הזיע ללא הרף אבל טרח להעיף
מבט חטוף כל כמה שניות בבחורה שהייתה מנותקת מהמקום.אבל היא לא
ראתה.
כשהבר נרגע קצת ניגש ניר לגיא .ניר עלה לארץ בגיל 11
מספרד.ותמיד עסק ספורט.הוא היה גבוה מגיא בחמישה ס"מ ותמיד טרח
לשמור על גזרה נאותה בחדר כושר. הוא וגיא נהגו לקום כל בוקר
וללכת ביחד למקום האהוב על שניהם.
למרות ששניהם סיימו בהצטיינות אותה מגמה וסיימו ביחד באותה
יחידה תמיד נראו שונים. גיא אהב לשמור על שיערו קצוץ כמו בצבא
וניר אהב לגדל אותו בשלושה ס"מ ולשחק איתו במראה לפני הבילויים
שלהם.גיא אהב סדר וריאליות וניר היה יותר רגיש. וכן היה טעמם
בבחורות.גיא אהב את הבחורות שלו קרות ולא דורשות יותר מדי
,וניר למרות חיצוניותו שמשכה הצעות מגונות למיניהן אהב את
הבחורות שלו רגישות ,חייכניות וחמות.
אך הפעם לא יכול היה להסיר את מבטו מעינייה העצובות.וגיא
שהבחין בכך העיר לו שיתעורר קצת.
וניר בתגובה אמר לו שהוא חייב לדבר איתה.
היא הביטה בשעונה שהורה על ארבע וחצי השעות שחלפו מאז האירוע
הארור.והחליטה לוותר על המשקה הנוסף.
הותירה את הכסף היכן שישבה נטלה את מעילה ויצאה מהמקום במבט
חולמני ועצוב.
ניר שהיה עסוק עם אותה חבורת בנות שביקשו עוד קוקטיילים
והתעניינו במספר הטלפון שלו הרים שוב את מבטו למקום ישיבתה שלה
אבל הוא היה ריק ואור רחבת הריקודים ריצד על מושבה המבריק.
ניר היה נחוש. ועזב את הבקבוק שכעת שפך את עצמו לכוס גבוהה
מעוטרת בפלח לימון וניתר לדלת היציאה המהבהבת "אקזיט", אבל היא
נבלעה בין ההמון שפקד את הרחובות באותה השעה והוא הרגיש את
האכזבה הכבדה נבלעת בגרונו.כעת , למרות הלחץ בבר ונוכחותו
הנחוצה פסע באיטיות למקום עבודתו.
הוא לא עצם עין כל הלילה במחשבות עליה.
גם היא לא ישנה.
למחרת הייתה אותה שעה של אירועי אתמול. והטלפון לא פסק
לצלצל.היא שבה מהעבודה ומיהרה לענות בעודה פותחת את הדלת מיהרה
עם הישמע הצלצול ובהרימה את השפורפורת שמעה את קולו המוכר. לא
רצתה עוד לבכות. ואותו "הלו" נחנק בגרונה כששמעה אותו חוזר
ודורש תגובה מהצד השני של השיחה.בעקשניות שהובילה לעצבנות הוא
דרש שתדבר. אבל היא, מצדה, לא יכלה להוציא
מילה מגרונה שהיה חנוק מהמילה הראשונה שפלטה.היא ניתקה את
השפורפרת באותה עדינות מכשפת. בוהה במבט חולמני שממנו זלגו
דמעות מוכרות. היא ישבה בעדינות על הספה וכעת לא היו בה אותם
חשקים עליהם חשבה בזמן שהייתה עסוקה באותו היום.
והטלפון המשיך לצלצל. היא לא ענתה. כך חלפה שעה ריקה והטלפון
עודנו עקשני עם צליל בלתי נסבל ולבסוף המזכירה הורתה בסבלנות
שקולה ואיטית להשאיר הודעה.הוא אמר בקול חנוק בכי: "אני מצטער
אנחנו חייבים לדבר על מה שקרה אתמול, אני יוצא אלייך
עכשיו".לבה פעם בחוזקה. אינה מעוניינת לראותו.היא ידעה כי בעוד
דקות ספורות יפקוד את דירתה.
מהר נטלה את מפתחות המכונית וירדה במהירות במדרגות.שוב תקפה
אותה חולשה מוכרת. לא אכלה מאז אירועי אמש.
שוב החלה להסתובב עם מכוניתה ומשום מה הגיעה לאותו מקום מוכר
,כעת היה כמעט ריק. היא התיישבה באותו הכיסא.
גיא שאל אותה מה תרצה לשתות.היא ענתה:"כמו אתמול ..הדבר הזה
שהכנתם לי".
"טוב.." ענה גיא. והיא בשלה, בעצבות בלתי מוסברת, כמעט מתה
במבטה.
גיא נכנס למחסן המשקאות במהרה ושלף משם את ניר שהחזיק בידו
מחברת ומנה משקאות חסרים.גיא טפח על גבו וניר כעס .עוד היה בו
מצב רוח רע מאירועי אתמול וטעם מר של החמצה."מה אתה רוצה?" שאל
קצר רוח."לא תאמין גם אני אספר לך", משך אותו גיא המשועשע.
"נחש מי כאן".אמר. "מי?" שאל ניר בחוסר רצון."נחש!" התעקש. "לא
רוצה עזוב אותי עם המשחקים שלך"
ניסה ניר להוריד מגבו את הילד השובב."נו באמת מה נפל עלייך"
גער בו גיא שאיבד מהמצב הרוח הטוב שעלה בו אמר בחוסר רצון:
"הבחורה שלך כאן".ניר הביט בו בעיניים נוצצות ויצא אליה.
היא כבר הסתובבה והלכה.
הוא הסתובב באותה איטיות חזרה למחסן.כעת ישב על אחד הארגזים
ובהה במבט חולמני ועצוב בערימת הארגזים. ולאחר כמה דקות יצא
לבר.
הוא ישב על אחד כיסאו שמעבר לבר. איפה שהוא וגיא נוהגים לשבת
כשאין עומס ובהה בחלל האוויר. בינתיים הגיע בחור מקוצר נשימה
לבר.
הוא התנשף בכבדות וישב על אחד הכיסאות, הוא כיווץ את עיניו כי
היה עייף מהריצה הארוכה שעשה לאותו מקום.הוא הביט סביב במהירות
אך עיניו לא מצאו אחר מה שביקש למצוא.
"ברמן!" צעק. מספר האנשים הבודדים שהיו במקום נתנו את מבטם
לאותו בחור גבה קומה ורזה שהיה בעל תווי פנים של טיפוס חלקלק
בעל יופי שלא ניתן לחלוק עליו. לא משנה מה הטעם.
ניר הסיר את מבטו החולמני והתמקד בבחור שהיה לבוש בטוב טעם.
"כן?" ענה בקול חלש.
"ראית פה אולי בחורה לא גבוהה לא נמוכה, בערך בגובה כזה (מדד
בידו) תלתלים שחורים....(לקח נשימה)  יפה.עם מעיל שחור היא
יפה. יפה מאוד."אמר קצרות והתנשף.
ניר ידע במי מדובר. הוא הרגיש. מי אותו בחור? ניר תהה .האם הוא
ידיד? חבר? אולי בעל? ומה המבט המטורף שלו בעיניים בחיפוש
אחריה...ניר מיהר לנתק עצמו ממחשבות בהקיץ וענה שלא.
הוא המשיך לבהות בבר והחליט לבסוף לנקות אותו.והתחיל מנקה אותו
עם סמרטוט ישן בתנועות סיבוביות כשלפתע , הרגיש שהפיל משהו קטן
הוא עבר לצד השני של הבר והביט בריצפה היה שם מכשיר פלאפון
קטן.
של אותה בחורה.
אותו בחור אלמוני יצא במהירות מהבר וברקע נשמע נהימת מכוניתו
שנהרה במהירות מאותו כביש באזור התעשייה.וניר בהה בפלאפון
שלה.
תוהה.
היא ישבה במקומה הסודי.עליו חשבה כול אותן שעתיים של נסיעה.שם.
ליד הים.אותו מקום אהוב אליו אהבה להגיע כשרבה עם ההורים, או
שהיה לה יום קשה בבית הספר.
אף אחד לא ידע על המקום חוץ ממנה והים. היא הביטה בו. הוא היה
שקט.והגלים ניסו לגעת בה ונסוגו.היא אהבה אותם.
וזכרונות מוכרים ויפים עלו בה, היא שמחה והייתה מפויסת.כאן
ידעה שבן לא ימצא אותה.היא ידעה שעקב אחריה במכוניתו לבר לכן
נחפזה לצאת.
היא ניגשה לתיק שלה ורצתה להתקשר לאימה ולומר לה שהיא
בסביבה.אבל היא לא מצאה את הפלאפון.זה לא הדאיג אותה.
דברים שכאלה כבר לא הטרידו את ראשה.לאחר שהשמש התמזגה עם הים
באיטיות עד שנבלעה סופית בתוכו החליטה לחזור לביתה.
שוב הקדים אותה צלצול טלפון והפעם באיטיות רבה יותר הרימה את
האפרכסת הקול מהצד השני אמר הלו אבל בקול לא מוכר.
"כן?" ענתה קצרות.
"את לא מכירה אותי..את שכחת את הפלאפון שלך בבר היום"...
היא אהבה את הקול החמים .היה בו הרבה ממה שאליו כמהה בעת
האחרונה.
"אה..תודה. אני אעבור כבר לקחת אותו מחר בסביבות שמונה טוב?"
אמרה בסקרנות בלתי נלאית לפגוש את הקול המתנגן.
"בסדר, אין בעיה".קיווה שתגיד עוד מילה..עוד משהו..אבל היא
אמרה מילות סיום אופייניות אחלה לו לילה טוב וניתקה.
שוב אותה הרגשה של אכזבה מוכרת הכתה בו אך הפעם הייתה מהולה
בתקווה של מחר.שיראה אותה.
ואכן היא הגיעה. הפעם מסודרת , שיערה עדין וחמים עוד לא לובשת
שחורים, כעת לבשה אדום שהאיר את פנייה.והחמיא לה.
כשהיא פסעה לחדר,הוא היה שייך לה.וכך גם מבטיי האנשים.גיא הביט
בה מחויך וניר יצא לקראתה כשבידו המכשיר שאליו נקשר מעט.היא
חייכה אליו והוא הוקסם וכשהושיטה את ידו לקחת את המכשיר האבוד
הוא נכנס:"הנה את!" צעק לעברה.
שוב הקהל הביט בו מסנוור. היא כבר שנאה אותו. מי היה מאמין.
היא הסתובבה אליו ואיתה, באותה תנועה חדה, עשו כן ניר וגיא.
היא הביטה בו בעיניים סולדות כבר לא עם אותה עצבות קבועה
ומסקרנת. הפעם הסתכלה ישירות לעיניו.ולא פחדה.
"מה אתה רוצה?" שאלה נחרצות בהרגשה שהיא לא חייבת לו דבר.
להפך. אך אינה רוצה ממנו דבר.רק ניתוק מוחלט.
"קודם כול אני מצטער".אמר בעיניים אדומות שלא ידעו שינה כבר
ימים מאז האירוע.
"אני לא חוזרת . שלום" היא פסעה לכיוון היציאה. הוא תפס בזרועה
כמעט מתחנן.הוא ידע שזו הפעם האחרונה שהוא יראה אותה."חמש שנים
שהיינו ביחד. חמש שנים. ככה את זורקת את זה? אחרי כל מה
שעברנו,אני אוהב אותך ואת אותי אני מצטער על מה שאמרתי. מצטער
עד עמקי נשמתי. אנחנו עומדים להתחתן! מה איתך?" הוא היה
אובססיבי ונחוש בדעתו ונחרץ
לקחתה עימו. מעולם לא הפסיד דבר בחייו. ודאי שלא בחורה. וודאי
שלא את אשת חייו. אבל היא כבר הייתה מעבר לזה.
היא הביטה עליו סובלנית יותר מאי פעם:"לחזור? בחיים לא. חתונה?
על מה אתה מדבר? עשית טעות נכון. אבל יש טעויות שהן מעבר
לסליחה. בלתי הפיכות. להתראות בן" היא יצאה מחייו.
היא חזרה הביתה מפויסת עם עצמה יותר מאי פעם. כעת חזרו החשקים
המוכרים ודמותו של הבחור מהבר ריצדה במוחה.
הפלאפון! נזכרה. היא חזרה לבר. אבל הוא לא היה שם. החבר שלו
היה שם. אכזבה מלאה אותה.והוא מסר לה את המכשיר.
היא פסעה משם באיטיות.עצבות קלה חלחלה למבטה המוכר והעדין.היא
נחתה על הספה בעייפות והחלה להתמסר לשינה שהייתה כל כך חסרה
לה.
משהקיצה החליטה להתקשר לחברתה הטובה ולספר לה את אירועי העת
האחרונה.כשהיא דפדפה בזיכרונות נתקלה בשם לא מוכר.
אני לא מכירה ניר..היא צלצלה למספר. הקול המוכר והחם ענה בקול
מחויך:"לקח לך זמן..." היא חייכה.