היום הוא היום של החלון הפונה לצד מזרח.
הוא הגיע לביתן, פתח את חלונו שלו, הגדול, ואחר כך ניגש לפתוח
את החלון המזרחי. המנעול היה חלוד משנה של חוסר שימוש, ושכבת
הצבע הכחול שנמשכה עליו לאחרונה כשנצבע הביתן התקשתה. הוא אחז
את המנעול בידיו המקומטות ונאבק עמו. החלון אינו נפתח. הוא
מרגיש שהוא מתחיל להזיע. הוא מנסה שוב לנענע את מסגרת החלון
ופתיתי חלודה צורבים את ידיו. החלון אינו נפתח.  
כשהיא הייתה בחיים הייתה פותחת את החלון המזרחי ביום הזה,
ומעמידה ואזה עם פרחים לצידו. היא הייתה יושבת ליד החלון
המערבי, וכאשר לא ספרו את הכסף או סידרו את נחשי הניר המנוקבים
המבריקים של כרטיסי המזל, הייתה יושבת ליד חלונה והוא ליד
חלונו, גבותיהם כמעט נוגעים זה בזה וידה הקטנה נתונה בתוך ידו.

כשהייתה בחיים היו מתחלפים כשהיה מגיע זמן הארוחה. הוא היה
נוטל עמו את קופסת הפח שבה הייתה מכינה להם את ארוחתם ויושב על
הספסל- כמטווחי עין מהביתן, ממנה. הוא היה פותח את הקופסה
ומביט בשני הכריכים המונחים זה לצידו של זה, עטופים כמו
תינוקות, מרים את השמאלי, זה שהיה שלו. לפעמים היה מוצא מתחתיו
הפתעה קטנה: קוביית סוכר או סוכריית קפה. ואז היה מרים את
עיניו ומביט בה יושבת בתוך הביתן ומרים את ידו. היא הייתה
מנופפת חזרה והוא היה מביט בה וחושב: היא אלת המזל שלי.

היום יום הולדתו, לפני שנים רבות מאוד, על אדמה אחרת.

היום יום הולדתו והוא אינו מרגיש דבר.

כשהיא הייתה בחיים היו יושבים שניהם בתוך הביתן כמו בתוך קן
חמים, כמו ברחם- היה להם הכל. הביתן עצמו הגן עליהם בתוכו.
עכשיו הוא מרגיש שגדל למרות שהוא יודע שבגילו הוא יכול רק
להצטמק. או אולי לא הוא גדל אלא הביתן הצטמק ובמקום שהיה די
לשניהם כשהייתה בחיים צר לו עכשיו. הוא הרגיש כאילו הוא לובש
את הביתן כמו עור שני, עבה וגס. כאילו הוא מותך אליו כמו אל
שריון קשקשים או קבור בתוכו כמו נקבר חיים.
כשהיא הייתה בחיים הייתה כל כך קטנה שהיה קונה  את כל בגדיה
בחנות לבגדי ילדים. זה מהמלחמה. עשו לה משהו במלחמה שאחריו לא
גדלה עוד. אבל היא שמחה על כך והייתה מביטה בו לבושה בשמלותיה
המצויצות ומסולסלות ואומרת לו שאם הייתה גדולה יותר לא יכול
היה להכניס אותה לתוך הביתן ביחד איתו.




הוא הביט שוב אל החלון המזרחי. תחושת מחנק תפסה בגרונו והוא
הרגיש שהוא עומד להקיא. הוא דחף את כיסאו לאחור וניסה שוב
באימוץ זרועותיו לפתוח את החלון. הוא לא נפתח. הוא פתח את הדלת
וכשל החוצה, נועל אחריו את הביתן ורץ ברגלים רועדות לשירותים
הציבוריים מעבר לכיכר. לאחר שמצא דלת פתוחה הקיא לתוך אחת
האסלות המלוכלכות ואחר כך נשען מרעיד על המשקוף. משנרגע ניגש
אל הראי ושטף את פניו בכיור. המים זלגו לתוך חולצתו ועל העור
הקמוט והשער האפור של חזהו. כשחזר יכול היה לחוש בכתם המים
שהכביד על חזהו וברח החמוץ  שאפף אותו. מהמרחק דימה לראות דמות
עומדת ליד הביתן. הוא אימץ את עיניו והחל לרוץ לכיוון הביתן אך
עד שהגיע אליו לא היה שם איש. הוא נכנס חזרה והתיישב בכיסאו,
מביט לפנים ומתנשף.
כשהיא הייתה בחיים היה חושב רבות על כך שנאסר עליו להשתתף
במשחקים. הוא הרגיש שבזכות הקרבת הקורבן הזה מופקד בידיו אושרם
האפשרי של כל האנשים.
שבזכות הויתור על האפשרות הנצחית והתקווה שאולי מאחורי הפינה
הבאה, הטופס הבא מסתתר האושר, הוא זכה בה.

הוא נזכר בריח שהיה ממלא את הביתן בימי ההולדת שלו מן הפרחים
שעמדו ליד החלון המזרחי הסגור.

כשמתה נסגר החלון שלה לצמיתות - החלון המערבי.

כעת נסגר גם החלון המזרחי.

הוא המשיך להביט לפנים.