שבבי קרח מתעופפים סביבי
כסופת להבים
ודמי,
כה אדום וטהור
סמיך וחם
זורם על הכפור וקופא שם
כיצירת אמנות מופשטת
תבניתה בלתי ניתנת לפענוח.

אך ידיי להלום ימשיכו
ונוזל עורקיי יתעופף באוויר,
רק כוח רצוני מחזיק את גופי
כעבד מעונה.

אפלס דרכי אל מחוז חפצי
דרך סבל וקשיים
מטרתי חשובה לי יותר
מכל אוצרות אטלנטיס הטבועה.
דמעות עתיקות,
קפואות בתוך זקני
ואמשיך.

אור מסנוור את עיניי
זהב טהור
בעבורו כל מלכה
הייתה משליכה כתרה במיאוס
לנוכח היופי האמיתי.

שם,
דרך קיר הקרח
בוהקת נשמה
פונה אנה ואנה
בעצב,
כחיה כלואה.

כוח מחודש זורם בוורידי
קורא לשריריי המותשים
למאמץ אחרון של גיבורים.
אגרופיי,
כהים מדם קרוש .
מאיצים קצב מהלומותיהם.

ברגליים רועדות,
מתקרב אני
הגבולות נהרסו
הקירות התמוטטו.
ואני מושיט ידי בברכה
לנשמה
אך היא ממני מתרחקת בבהלה.

"הסירי פחד מליבך
נשמת אור וזהב מותך,
רוצה אני רק בשיחרורך."
בהיסוס,
כתינוק הלומד לזחול
באה איתי,
ממיסה את השלג והקרח בנתיבה,
ויוצאת אל האור.

וליבי גואה באושר
מתוק ומופלא,
בוכה בשמחה
כשאור שורף את עיניי,
יצאתי אחריה.