הם שכחו. מצד אחד זה לא חשוב, בסך הכל חצי-יום-הולדת. מצד שני
את עכשיו עומדת מולם עם דמעות בעיניים, גרון חנוק ואף סתום.
מתלבטת אם לבכות או פשוט ללכת משם.
מחייכת חיוך עקום ובקול רועד וצייצני שואלת "אם אני אבכה, אתם
תבכו איתי? קשה לסמוך על אנשים בימינו, אתם יודעים..."
הם בהלם. את ממשיכה "ואם אני ארצה חיבוק, אולי אתם לא תדעו מה
לעשות? ואולי תחבקו, מתוך רחמים? ואם לא מרחמים, תחבקו כמו
שצריך? ואם כן, המחשבות שלכם יהיו איתי, ולא עם התוכנית שצריך
להקליט? ואם בכל זאת, תעשו את זה כי אתם רוצים, או כי אתם
צריכים?"
הם לא כל כך מבינים מה את רוצה - הרי הם מכירים אותך הכי טוב,
ואוהבים להיות איתך, באמת, כי את מצחיקה כזאת, ונחמדה מאוד,
ותמיד גורמת להם להרגיש טוב עם עצמם. אז למה פתאום את לא נחמדה
ולא מצחיקה, והכי חשוב - גורמת להם להרגיש רע?
אבל אני הבנתי אותך. בתוך הראש שלך יש עוד המון שאלות רעות
מהסוג הזה. מרוב פחד את לא מוציאה כלום החוצה, כי בטח תפחידי
אותם.
אז הם אוהבים אותך, ברור. אבל מה זה שווה אם הם לא יכולים
לסבול גם את הפחדים והחולשות והרוע והכיעור שיש בך? כל הקסם
שהם מפזרים סביבם נועד רק כדי להסתיר את העובדה שהם מכוערים
בעצמם. לא פחות ולא יותר מאשר כל אחד אחר, ואין בזה שום דבר
יוצא דופן. אבל מרוב פחד, מרוב תחושת עליונות מזויפת, מרוב
התנשאות, הם חייבים להסתיר את זה. שאת לא תראי, שהם לא יראו.
הם יתנו לך לבכות לבד?
הם יתנו לך לשבת לבד מול המוזיקה ולא לחשוב על כלום?
הם יתנו לך להסתובב בבית באובססיביות באמצע הלילה?
הם יתנו לך ללכת למקלחת ולבכות עם המים - כדי שאף אחד לא
יראה?
אני ראיתי.
אולי תהיי חולה, ותשכבי במיטה שבועיים, ולא יהיה להם אותך, והם
יבינו מי את סוף סוף?
כי ברור שיש לך תחליף - לכל אחד יש תחליף. אבל תחליף זה לא
המקור, וכבר אמרו לפניי ויגידו אחריי: אין לך מושג מה יש לך עד
שזה כבר לא שם.
זה לא מספיק לך, מה שיש פה. פתאום הבנת את זה. זה לא נכון, זה
לא אמיתי והכי חשוב - זה לא טוב לך. העולם מתמוטט סביבך עם
ההכרה הזאת, אבל אחרי החושך והבלבול יש עוד דברים אחרים. לפחות
הבנת את זה מספיק מוקדם, לפחות יש עוד אנשים, לפחות לא הרסת
עדיין שום דבר חשוב, לפחות ולפחות ולפחות.
הנה ההזדמנות שלך.
אני הייתי הולכת על זה. |