התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר ממש במקרה, ביום שלישי שעבר. מאז
זה יושב אצלי עמוק בבטן. מתייבש במערכת העיכול לאט לאט, כמו
אוכל מקולקל שרק מחכה לצאת אל עולם האוויר בפרץ קיא מבחיל.
"אז אם אתה חוזר מאוחר מהמשרד, אני כבר ילך לראות סרט עם יעל".
חיוך קל של הקלה על פניי. "מצויין, אז נדבר שאני אחזור. אל
תחכי לי, יש המון עבודה וזה יכול להכנס לתוך הלילה."
לא עוברות 5 דקות ושוב מצלצל הטלפון. "שוב נירית?" אני חושב.
טעיתי. זה היה אבי. "אחרי חמש דקות שיחה שנועדו להפיג את
השעמום שלו (אני מודה, אולי גם את שלי) הוא פתאום אומר: "זוכר
את המסיבה שהיינו בה לפני שבוע?" הוא לא ממש מחכה לתשובה
וממשיך: "אז החברה הזו של נירית, יעל, נראית ממש טוב, לא?"
בשלב זה של השיחה כבר נדדו מחשבותיי לעבודה, ולמה שמחכה לי
בהמשך הערב. הבנתי שמדובר בעוד שיחה של "אז מה אתה אומר? תסדר
לי?..." אבל, פעם שנייה הערב, טעיתי. "אז לקחתי ממנה את המספר.
לא אכפת לכם, נכון? לך ולנירית? פשוט לא רציתי להגיד כלום עד
שיצא משהו." בבת אחת החזרתי את מלוא הקשב לאבי. אולי בגלל ההלם
וההפתעה, אולי בגלל הסקרנות.
- "עד שיצא משהו?? - למה אתה מתכוון?"
- "אתה יודע, לא רציתי לפתוח פה..."
- "לא לא, הבנתי, אבל למה אתה אומר לי עכשיו?"
- "אה!! כי יוצא מזה משהו."
- ואללה?? מה אתה יוצא אתה מחר או משהו?"
- "לא, האמת היום"
- "היום? אבל נירית אמרה ש..." קטעתי את עצמי באמצע.
- "אברי? מה הקטע?"
- "לא, עזוב. התבלבלתי. תעשה לי טובה?"
- "מה?"
- "אל תספר על זה לנירית"
- "מה, קרה בינכם משהו?"
- "לא מה פתאום. סתם היא לא אוהבת שאני מסדר לחברים שלי חברות
שלה. אתה יודע איך זה. אני לא רוצה להיות באמצע של כל הסיפור"
- "טוב, איך שאתה רוצה"
- "ו...אבי? תגיד גם ליעל לא לספר לה בינתיים, טוב?"
- "טוב טוב, אין בעיה. אתה שומע אני חייב לזוז הבוס שלי
כאן..."
הוא מזרז אותי ואני קוטע אותו לפני שהוא מספיק לנתק: "רגע,
רגע! גם אל תגיד ליעל שאני יודע על זה..."
- "טוב טוב אני חייב לזוז. ביי"
נשארתי עם השפורפרת ליד האוזן שקוע במחשבות עד שצליל התפוס חדר
לאזני. התעשתתי וניתקתי את הטלפון. חזרתי לשקוע בעבודה שנותרה
לי. התאמצתי להתרכז בעבודה בלי לתת למחשובתיי לשוטט לשיחת
הטלפון האחרונה שניהלתי. אפילו הצלחתי להתרכז עד שלירון,
המזכירה שלי, נכנסה למשרד.
"אברי..." היא אומרת. יש לה קול סקסי. הקול שלה הוא כזה שמפר
את חוקי מרפי. כשאתה שומע אותה מהצד השני של קו הטלפון, בלי
להכיר אותה, אתה בטוח שהיא מכוערת. כי אתה כבר ראית את זה
עשרות פעמים. בחורה עם קול סקסי, שבדמיונך יכול לצאת רק מגרונה
של כוכבת פורנו, או לפחות שחקנית הוליוודית צעירה. אבל כאשר
אתה רואה אותה פנים מול פנים. אתה מרגיש קנאה עזה לסטיבי
וונדר. למרות כל זה, לירון איכשהו שוברת את כל החוקים האלו.
אחרי שאתה רואה אותה פנים מול פנים, אתה מבין שדמיונך רק המעיט
מיופיה. יופי הוא מילה עדינה מדי בשביל לתאר את לירון. לירון
לא רק יפה, לירון כוסית. לרגליים של לירון יש שיא בספר של
גינס. לא בגלל האורך, העיצוב, או אפילו לא בגלל היופי. רק בגלל
המהירות בה הם גורמות לזיקפה מיידית אצל כל גבר. אם נשים היו
מכוניות לירון היתה פרארי או למבורגיני. אבל לא באיטליה אלה
בארץ. במקום שאין בכלל למבורגיני או פרארי. מקום שאם תעבור בו
מכונית כמו לירון עם העיניים הכחולות והשיער הארוך המתולתל בין
כל המכוניות הרגילות כולם יסובבו את הראש ויגידו "וואו!!". אז
אמנם בארץ אין פרארי ואין למבורגיני, אבל יש את לירון. לירון
כאן, והיא עומדת לידי עם הרצון הלא מוסבר הזה שלה. מסיבה לא
ברורה, ממש לא הגיונית, לירון רוצה אותי.
"כולם כבר הלכו, אברי". היא מתקדמת לעברי ושולחת את ידייה לעבר
הכפתור הראשון בחולצת המשי הלבנה שלה. "כבר דיברת עם החברה
שלך?" היא ממשיכה, "זרקת לה איזה תירוץ?" לפני שהיא מסיימת את
המשפט היא כבר עברה לפתוח לי את הרוכסן במכנסיים.
"אה, לירון..." אני אומר בגמגום מה (לרב קשה לדבר שידה של אישה
בתוך התחתונים שלך). "אני לא יכו..." הדיבור שלי נקטע על ידי
שפתיה כאשר הם נלחצות על שפתיי. בחיים לא חשבתי שבחורה כזו
תהיה מולי כך, ויהיה לי משהו אחר בראש.
- "מה!???? משהו אחר בראש!??" שיט, אמרתי את זה בקול
רם?
- "לא פשוט יש לי הרבה עבודה..."
- "אני לא מאמינה!!! קיבינימט! אני נשארת עד מאוחר במשרד
המסריח הזה. אני משקרת בשבילך...אני..." היא המשיכה למלמל בכעס
בזמן שהיא מכפתרת את החולצה שלה, אבל אני כבר לא הקשבתי. זה
קורה לי הרבה עם הבחורה הזו. לא נראה לי שאני מפסיד הרבה, אז
אני עושה פרצוף של מקשיב אבל בעצם מחשבות אחרות מתרוצצות לי
בראש. כעבור דקה, רק מהסקרנות, אני מתחיל להקשיב שוב:
"...ואתמול זה לא ממש הפריע לך, העבודה הזאת שלך..."
כמו שאמרתי, אני לא ממש מפסיד הרבה. מיד הפסקתי להקשיב שוב.
אני לא באמת צריך את זה, שמישהו יגיד לי איפה אני לא בסדר. אני
יודע אם אני עושה משהו לא טוב. הידע הוא פשוט לא תמיד גורם
מספיק בשביל למנוע ממני לעשות את זה.
"תראי!" אני קוטע אותה בקול זועם. קול שאני משתמש בו מתי שאני
צריך להבהיר נקודה ולסגור וויכוח. "אין כאן עניין לדיון, אני
פשוט לא יכול עכשיו. אני צריך לעבוד אז תתחשבי בי. עכשיו
תשאירי אותי לבד כי אני לא מצליח להתרכז שאת כאן!"
לירון בוהה בי בהלם לכמה שניות, ואז מסתובבת והולכת. אבל לא
לפני שהיא מסננת בין שינייה "יום אחד אני עוד אספר לנירית הזו
שלך על מה אתה עובד כאן בלילות עד מאוחר, אז נראה אם תהיה עסוק
או לא, חתיכת מניאק!"
אחרי שהדלת נטרקת אני מרים את השפורפרת ומתקשר הביתה. אין
תשובה. אני מנסה את הפלאפון של נירית. אחרי שתי צלצולים עונה
המענה הקולי. הזעם כבר סיים את מחצית הדרך מכפות הרגליים שלי
ועד עמוד השדרה, ואני מרגיש איך עוד מספר שניות הוא יכלה את
בשרי ועצמותיי. לרב אני אדם הגיוני לחלוטין, אך עכשיו כל דבר
ראציונלי מאבד את שפיותו והיא גוררת את שפיותי ביחד איתה.
במכונית כבר הצלחתי להרגיע את עצמי קצת. התעלמתי לחלוטין
מהצעקות של לירון כשיצאתי בסערה מהמשרד. "תנשום עמוק" - אני
חושב. "אל תיתן למצב להתדרדר, אתה יכול להתמודד עם זה. תחשוב
בצורה רציונאלית, ותמצא את הפתרון הטוב ביותר"
נירית נכנסה הביתה בערך 45 דקות אחרי. "איך היה הסרט?" - אני
שואל בקול רגוע. הכי רגוע שאפשר. כי זה מה שהיא מצפה לשמוע
אחרי יום קשה של עבודה. יום רגיל, ללא ארועים מיוחדים.
- "היה נחמד."
- "ניסיתי להתקשר אליך" אני ממשיך. בזמן התשובה שלה אני מקפיד
להקדיש יתר תשומת לב לתנועות הגוף שלה. עד עכשיו חשבתי שאני די
טוב בזיהוי שקרים.
- "כן, אני יודעת. היית צריך לראות איך יעל שרפה אותי במבטים.
איזו פאדיחה"
בהתחשב בעובדה שיעל היתה עם אבי כל הערב, באמת הייתי רוצה
לראות את זה.
למחרת בצהריים כבר דיברתי עם אבי בטלפון. אחרי שיחת סרק של חצי
שעה על כדורגל, ווידאתי שבאמת אבי היה אתמול בדייט עם יעל. דקה
אחר כך כבר הייתי בדרכי החוצה. אני משער שלירון ממש כועסת, כי
בדרך החוצה אפילו צפצוף לא שמעתי, אלא רק קיבלתי מבט צורב. זה
ממש נדיר אצלה, אז אני מנחש שהיא באמת כועסת.
נסעתי למשרד של נירית, וחיכיתי. עוד מעט היא אמורה לצאת
לצהריים. אחרי שתי דקות של מעבר בין תחנות רדיו משמימות, הרכב
שלה יצא מהחנייה.אני עוקב אחריה, בדיוק כמו שמראים בסרטים.
שומר על שתי מכוניות בין המכונית שלה לא לשלי. מנסה לא לבלוט.
עצרתי ברמזור, והיא, שתי מכוניות לפני בנתיב שלימיני. גם
מהמרחק הזה הצלחתי לראות שהיא מסתכלת עליי במראה, והלב שלי קפץ
לביקור אצל חבריו האשכים ובדק אם נוח לו באיזור התחתונים. אך
במהרה הבנתי שהיא רק בודקת את האיפור שלה. היא מוודא שהיא
נראית טוב. למה? או יותר חשוב, למי?
חניתי את המכונית בצד השני של הכביש ונכנסתי מעט אחריה לקניון,
בודק שהיא לא רואה אותי, אני שומר תמיד על קשר עין איתה. עקבתי
אחריה שהיא עברה ליד בית קפה של "אילנס". התחלתי כבר לסרוק
במבטים. מי זה יכול להיות? אני מכיר אותו?
ואז ראיתי את זה קורה...
