באמת שיודע מבין ומצטער ש.
לפעמים אני כזה מטומטם, לפעמים אני שוכח,לעיתים רק נזכר,
כשעוצם עיניים וחושב על המתוק שבשפתיים כשאת עומדת מול מראה
וכולך חשופה עד לשד עצמותייך, שקופה מרגע לרגע, עד שנוגע בבשר
הלוהט שצורב לי בגוף וכואב, כל כך כואב    פשוט כי את היחידה
שנוגעת בי

ובא לי לבכות והקו של זהב שבינך וביני וחוטים ערוגים מעשה יד
אדם
ואת יפה כל כך
ואני טיפש כל כך
שהעולם לוקח אותי בכוח, סוחב למקומות חלולים וכמה שהם פחות
חשובים ככה הם תופסים מקום גדול יותר בכוכב שלי   ושוכח איך
מנצנצים ובא לי לבכות מזה.
והגלים שלך שוטפים, מאותתים- יש כאן חיים וכל כל מתחשק לי
לנצנץ שוב כי עצם המילה הזאת- ניצנוץ מזרימה את הדם בורידים
ואולי אני סופסוף אוכל לחיות.

תרקוד היא אמרה לי, תרקוד.
עד עכשיו לא מבין את משמעות הציווי הזה
אבל רקדתי.
כאילו לא יהיה מחר ותמיד אתמול
והשקיעה שמולנו ממוללת את היום לרסיסים שתיכף לא נראה עוד.
ורקדתי.
כי לרקוד היא אמרה לי,
זה טוב.
והייתי צעיר, משוחרר, הגוף שכנע אותי שאני יכול על הכל,
ולרגע על גלגל ענק של ברודווי נזכרתי
שפעם נצנצתי ואיך
מנצנצים.

ויש לי כאן אור, טיפות של סגול שרוחות המערב לא יוכלו לכבות.

ורק רואה אותך מולי, עומדת עירומה, פרוצה לפחדים הכי גדולים
שלך, ולהבה שזולגת מעיניך נמסה על לחייך החיוורות, רק רוצה
שתמשיכי לבעור, בוהקת בין הטיפות השקופות בכחול הלבן הנמס
בעיניים המפוחדות של עולם ומלואו, יודע שרק להתקרב,לגעת כדי
שתצעקי, כדי לדעת.

מה עובר לך שם בראש, על מה את חושבת עכשיו, אנשים שמתים, למה
הם מתחילים לחיות בו. למה את כאן ולמה אנשים יפים מפחידים
אותי. למה קיטלגת אותו בסקשין של אטום ריגשית ולמה ההכי טבעי
הפך לחריג בעולם המזדיין הזה.
כששואלת שאלה אתם חייבים לענות מיד, תבינו- אנשים צריכים
ותמיד, אבל תמיד יש עוד מקום לחיבוק אחד.