"אפשר לקבל חיבוק?" "כן" "אפשר לקבל נשיקה?"
ככה נפרדנו, אני ואתה בנשיקה... משה וביאנקה בנשיקה.
לא, זאת לא הייתה נשיקה של "אני ומשה אומרים ביי" כמו תמיד..
זו הייתה נשיקה של "אני ומשה מתנשקים". לא עבר בי רעד, לא עברה
צמרמורת של חוסר ביטחון זה היה הכי נכון. הכי אמיתי, הכי משה.
כמו שהרגשתי, כמו שרציתי, כמו שחלמתי, כמו שתמיד ידעתי.
לא, הבמאי ההוא לעולם לא היה מצליח לנשק ככה. לעולם לא בעדינות
כזאת. הוא ניסה להגיד לך היום בחזרה האחרונה שלנו, ניסה
והשתקתי אותו.
אני רק רמזתי.
הבנת אותי. סיפרתי לך על היומן, זאת לא טעות, זה ברור לי.
ביאנקה ומשה. מי היה מאמין שפנטזיה נהדרת תהפוך לאמיתי ונהדר?
היד שלי עוד קצת רועדת מעוצמת העניין. שמרתי על פאסון רגוע
משהו עד ששמעתי את האוטו שלך נוסע מכאן. משה, אני חושבת שאתה
כבר מבין שאני אתן הכל למענך, אני חושבת שעשיתי לך את היום כמו
שעשית את שלי. אני חושבת שאתה רואה בי אישה לכל דבר ואני חושבת
שאני רואה אותך כבר הרבה זמן כגבר שרוצים אותו. שמתאהבים בו,
שכמהים לגוף שלו. אני חושבת שעכשיו אני כבר לא משכנעת את עצמי
שזה מיועד לעיניך אלא זה באמת מיועד להן. אני אוהבת אותך.