[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן סויסה
/
בראשית

אצבעותיך מטיילות מעל מקשי המקלדת. כמחפשות חור בגדר. פרצה
שדרכה תוכל להכנס. אבל כל המקשים במקומם. אתה מרים את מבטך
מהמקלדת ונועץ מבט עוין ומתוסכל במסך. הוא מביט חזרה, ללא
בושה. גדול ולבן וריק לחלוטין. רגע, הוא לועג לך? אצבעותייך
ממשיכות לטייל. בדיוק כשהאצבע שלך מעל ה"י" יש לך רעיון. אתה
רוצה לספר לעולם על עצמך ועל למה אתה בכלל כותב ומה אתה רוצה
מהחיים ושאתה בכלל לא מאמין באלוהים, בגלל שאם תקח את הצ'אנס
שהדבר הזה קיים, אתה עוד תצטרך לקחת בחשבון שכל דמות בכל אגדה
וסיפור שאי-פעם קראת, מבוססת על אדם (או יצור) אמיתי לגמרי. גם
Big Foot ופינוקיו. ואתה לא ממש יכול. אתה מידה ארבעים ושבע
והאף שלך ממש לא זקוק לתוספת אורך. וחוץ מזה, התנ"ך שלך הוא
"שר הטבעות". אבל טולקין הוא לא אלוהים. אתה אלוהים. לפחות כאן
ועכשיו.

מרגע שעיבדת את הרעיון לתוך מוחך, וקו העלילה קיבל מעט
קוהרנטיות ברוכה בין אצבעותייך, אתה מתחיל להקליד כמטורף. לא
טורח להבחין בטעויות ההדפסה. אתה תראה אותן אחר-כך. לאחר פסקה,
או שתיים, אתה עוצר כדי לקרוא את מה שיצרת. תחושת ההקלה, שחשת
כשהעסק התחיל סוף-סוף לרוץ, מתחלפת בתחושת בוז עצמי. אותם
ספקות ישנים שבים ועולים בך. מי אתה בכלל? מה אתה כבר יודע?
ואולי אין לך משהו חדש להגיד? ואולי אתה פשוט ממחזר בתת-מודע
(או לא בתת-מודע) חומרים של כותבים אחרים?

מדוכא מחדש, אתה מסמן את המילים שבראת ובלחיצת מקש (Delete)
אתה רוצח דמות, או שתיים. לא נורא. המסך שוב לבן. והוא צוחק לך
בפרצוף. אתה לוקח לגימה ארוכה מכוס המים שלימינך. ברדיו מישהו
מנגן את "הרועה הבודד" ואתה נזכר. והלב שלך מתמלא ברגשות
ורעיונות, ואתה רוצה להפוך את המלודיה למילים. לתרגם את העצבות
שבחליל אל הדף. אז אתה מתחיל להקליד. לאחר ארבעים ושבע מילים,
אתה מחליט שזה לא זה. ושוב Delete. המים, בכוס שלימינך, מאבדים
את קרירותם. אגלי מים מחליקים אט אט במורד דפנות הזכוכית.
והמסך לבן. אתה מביט בשעון. הוא לא עובד. אבל החלפת בטריה לפני
יומיים, לא? לא חשוב. אתה חושב על שעונים. על הזמן. ויש לך
רעיון חדש. אתה רוצה לכתוב על שען בודד. ועל זה שאנשים טיפשים
מדי מכדי לראות את זמן חייהם כמות שהוא, מקשה אחת. על איך
שבני-אדם מבזבזים את חייהם, בחלוקת זמנם לשנים וימים, חודשים
ושניות, במקום פשוט לחיות. אתה רוצה להסביר לאנשים, שמה שמגדיר
וקובע אותם הם לא מעשיהם ברגע אחד נתון. אפילו לא בשנה. זה
הסכום של חייך שמגדיר את האדם שהיית. האדם שאתה. ותמיד יש זמן
להשתנות.

אתה מתחיל להקליד בחשדנות. מקש אחר מקש, מילה, ועוד אחת,
מצטרפות לפסקה. אט אט, ממלאות אותיות הדפוס השחורות את המסך
הלבן. אתה מצפה שהמסך יילל מכאב, בעוד אתה פוער את פצעיו יותר
ויותר. אתה מגביר את הקצב, משלב מטאפורות ואנאפורות וכל מיני
פורות. הסיפור קורם עור וגידים. הדמויות מתפתחות, הופכות
ממשיות. הפחד הגדול ביותר שלך תמיד היה שהדמויות שתיצור יהיו
סימבול חיוור ונדוש ולא דמויות בשר ודם. אתה בפסקה האחרונה.
וכאן אתה רוצה להעביר את המסר העיקרי שלך. אתה רוצה להגיד
לאנשים שלא יבזבזו את הזמן שלהם בנסיונות להיות מה שהם לא. מי
שאמר שהאהבה עיוורת, טעה. האהבה רואה הכול. השנאה, לעומת זאת,
עיוורת לחלוטין. בגלל שלא משנה מה אתה, אם אתה שחור, לבן,
ורוד, יהודי, בודהיסטי, נוצרי, גיי, סטרייט, איפהשהו באמצע, או
סתם סופגנייה תמימה, יהיה מישהו, איפהשהו, שימצא סיבה לשנוא
אותך. ויותר מפעם אחת בתקופת חייך. אז אל תבזבז את חייך
בנסיונות להשתנות בשביל אף אחד. תהיה אתה, בלי שום תוספות, גם
אם זה כואב. אולי אתה ברווזון מכוער שעתיד להפוך לברבור מפואר.
אולי אתה סתם ברווזן מכוער. זה לא חשוב. כל עוד אתה מסוגל לקום
בבוקר ולהסתכל במראה, להביט לעצמך בפרצוף, ולהיות שלם עם מה
שאתה, אף אחד בעולם לא יכול לקחת את זה ממך.  תאהב את עצמך,
ושאר חלקי התצרף יפלו למקומם בטבעיות. ככה זה.

אצבעותייך מאיטות לקראת הסוף, כמו לפני פנייה חדה. המילים
האחרונות מוטבעות במסך, שמשפיל את עיניו הלבנות במבט מובס,
כנוע. מוזר, ציפית שבשלב זה הוא ידמם כמו משוגע. אין יותר מה
לכתוב, מה לומר. סיימת. גמרת. פיניטו. אתה חוזר להתחלה. קורא
ומתקן דברים קטנים, מוסיף וגורע מילים, ואפילו משפטים, תוך
שמירה, כמובן, על רוח הדברים. השען שלך, שהיה בודד ועיוור
בפסקה הראשונה, מסיים את הסיפור, אבל לא את חייו. הוא שוב
בודד, אמנם, אבל עם מאור עיניו, ואהבה עצמית. וזה לא פחות
חשוב. אתה מסיים לקרוא. המילים האחרונות גוועות על שפתייך
ותחושה של הקלה מבורכת נחה עלייך. העבודה הושלמה. המסר, ברובו
לפחות, הועבר אל הדף. נשימתך שוב סדירה ואתה מבחין שהשמש בשלבי
התעוררות, איפהשהו במזרח. אתה מניע את סמן העכבר, הנתון בידך
הימנית, לכיוון התפריט. עוד לא שמרת את יצירתך האחרונה. אתה
לוחץ Save והתוכנה מבקשת שם. אתה עוד לא שומר, קודם צריך לחשוב
על שם לקובץ, שם ליצירה. אתה קם מהכסא ומותח את שריריך
הדואבים, שמוחאים כנגד הפעילות הפתאומית. אתה הולך אל החלון.
אולי השמש תתן לך שם טוב לסיפור.

רגלך נתקלת במשהו, ואתה כמעט נופל. אתה קם ומביט בגורם
שהכשילך. כבל אפור, ארוך למדי. אותו כבל שדואג לאספקת החשמל אל
המחשב שלך. והוא כבר לא בשקע. ולא עשית Save.

והמסך, שחור כעת, שוב מחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מותק אני אעשה
רק טוב
ותוך כדי גם את
התפקיד שלי





נציב הדורות
הבאים


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/01 14:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה