החיים משרטטים לי תוואי
ובימים כאלה,
בהם אני הלומת תרופות
התודעה מתכנסת בתוך עצמה להדחיק,
להכחיש,
אני איני רואה אותו.

"נסיגה לצורך התקדמות" אמר מי שאמר,
מאוחר מדי -
כבר התחלתי לפקפק בכל.
לא לחלוטין - אמנם - על פני השטח
אני לא משקיעה מחשבה באותם מקומות
בהם הייתי משקיעה את נפשי
רק לא מזמן
אך הדיכאון מבצבץ ועולה
השקר העצמי נחשף,
הבכי מעז לגאות.

אני חיה לא חיה
כבר יום או יומיים
לא מרגישה דבר
מלבד התפרצויות
מאיימות,
רגש חזק מדי
מכדי לאחוז בו.

אתה ישן לידי,
ואינך יודע דבר
על הספרה הזאת
ואני מתגעגעת לשיחות
עם זה שהבין
מדי פעם מחייגת מספרו אקראית.

הוא לעולם אינו עונה.

(sphere)

10.10.03 2am