25.9.01
זאת שתמיד גרמה לי להסתכל אחורה בנוסטלגיה, זאת שכל הטוב
בעולמי היה טמון בה. כמו שדה אינסופי של כותנה וזרעים של עתיד
ומן טעם מתוק של רצון לחיות ושל חיוניות בלתי תלויה בדבר.
הרכות שבה היית עוטף אותי אל תוכך, החום בין זרועותיך והטוב
שנודף ממך בשעות לילה מאוחרות, כשאתה כבר לאה מלהסביר לי ואינך
מסתכל לאחור וכל כולך נפרש מולי ואינך שם את ליבך לכך שאני
משתאה לשמע קולך ומשהו בי כבר מחל לבכות ומשהו מתמוסס מבפנים
והכרתי שבה אלי וההבנה הפשוטה והפחד סר ואתה ממשיך לומר דברים
פשוטים בקול איטי ולאה ואני רק רוצה לפשוט על איבריך ולהפוך
אותך לשלי ולגרום לך להתמכר אלי בצורה כזו שתשאיר אותך צמא אלי
תמיד ולעולם לא תוכל לסור ממני והיופי הזה יהיה שלי ולעולם לא
איוותר לבד יותר מול העולם הקר הזה ואוכל סוף סוף להתחיל
לשמוח, כי הכל מוגן ברשת בטחון ממנה לעולם לא אוכל ליפול, אלא
רק להתדפק על שוליה באושר גדול ובכל כוחי לא אוכל לקרעה ולא
אפגע עוד בעצמי לעולם. ואתה, תמיד תחייך ולרגע לא אצטרך לשאול
את עצמי אם זה כך או רק חלום מתוק בתוכו אני אובדת והאובך
המתוק לא יצטרך לסור מעל עיני ולתהות אם כך באמת רצית לבלות את
חייך, כי מעולם לא ידעת טוב יותר מזה ולכן אינך ממהר ללכת ואני
תוהה אילו איכויות אתה מבין בי מעבר לכל הבלבול ומה אתה באמת
חפץ בי ורוצה להטמיע בך ומה היית רוצה לשמור ולהביט אליו אתה
בנוסטלגיה ומתי כל זה ייגמר.
