נימוס היא לא מילה גסה. כך אני סובר, ואני בטוח שיש אנשים
נוספים בארצנו הקטנטונת-ארצנו היפה שחושבים כך.
אולם לעומת האוכלוסיה המצומצמת שלנו ניצב צבא בלתי רשמי של
וולגאריות וגסות. ניקח כמה דוגמאות, ונשווה בין המצבים
השונים.

קיץ 2001, יוון
הישראלים משתלטים על איי יוון ומתפרעים שם כאילו שהם בימי האדם
הקדמון. המושג "התנהגות הולמת לתיירים" כבר לא קיים בלקסיקון
שלהם. נניח שהם רק היו גונבים מגבות, משהו שהם הביאו עוד מהבית
- מישראל, אבל הדבר לא מסתכם רק בזה. השתכרויות וזלילה בלתי
מספקת של גבינות ומאכלי ים גרמו להם לשיגעון חסר גבולות, והם
התחילו להרוס הכל.
זו דוגמה כללית ביותר. יש גם הרבה מקרים בחיי היום-יום:  

בחודש שעבר, בבית המרקחת השכונתי
אני עומד בתור, מחכה בסבלנות לתורי. עוד 20 מספרים והתור שלי
מגיע. עוד חמישה מספרים. הנה תורי. לפתע מגיח בריצה מבחוץ נער
צעיר ונדחף לפניי, מסתכל עליי ואומר: "רק דקה אחת". אני לא
מספיק לענות והלה פונה לרוקחת: "אם אפשר חבילת סטרפסילס, מהר".
הרוקחת נותנת לו. אני תמה. מוזר, זו בדיוק התרופה שאני צריך.
הנער יוצא ואני ניגש לרוקחת: "בשבילי אותו הדבר". - "מצטערת",
אני שומע, "אזל מהמלאי". אני יוצא מבית המרקחת במצב רוח ירוד.

בשבוע שעבר, בסופר השכונתי
אני שוב מוצא את עצמי בתור. הפעם לאחר מסע קניות לסוף שבוע.
העגלה העמוסה מחכה לקופה הרושמת ואחר כך - מייד למכונית. אני
מחכה רבע שעה ואז תורי מגיע. בחורה רגילה למדיי פונה אליי: "אם
אפשר, רק כמה דקות, אין לי הרבה מוצרים". הבחורה נראתה לי מאוד
נחמדה, החלטתי להרשות לה. לפתע הבחורה מסתכלת לי מעבר לכתף
וצועקת: "משה! בוא! יש כאן קופה פנויה!". אני רואה שרשרת ארוכה
של עגלות חולפת על פניי, אותה מוליך בחור צעיר בשנות העשרים
לחייו. חשבתי שהוא בטח אחיה. כעבור שלושים דקות נוספות ראיתי
אותם עוזבים את הקופה מחובקים ומתנשקים.

היום בבוקר, בדואר
אני קונה בולים. יש לי מכתב לשלוח לדודה בקנדה. האחיינית שלי
התחתנה. בדרכי נכנסתי למכולת וקניתי שוקו. חשבתי שעדיין יישאר
לי מספיק כסף לבולים, אך הופתעתי כשגיליתי שחסרות לי רק 20
אגורות. "מישהו יכול לעזור לי פה דקה?",אני פונה למניין האנשים
במשרד הדואר, "אני צריך קצת כסף קטן". אף אחד לא מניד עפעף, כל
אחד טרוד בענייניו שלו הוא ולא מגיב. כאילו היו פסלים מתקופת
הרנסאנס. אני יוצא מבואס מהדואר. ביציאה מהדלת אני מסתובב
לאחור ורואה אנשים מרוקנים ארנקים וצועקים אחד על השני.
ואז קיבלתי הארה.
כל האנקדוטות הקטנות האלו מהחיים הן רק עוד שלב בחיינו. עוד
מעשים קטנים שאף אחד לא יזכור שהוא עשה, כמו שגם אני לא אזכור
בקרוב דברים שאני עשיתי וגרמתי להם.
אם לעצור לרגע ולחשוב , זה מה שמאפיין את המדינה שלנו. הרגעים
האלו של חוסר היושר גורמים לרגעים הנעימים והנדיבים להיראות
בצורה הרבה יותר יפה. ומי אני שאשפוט אחרים, מי אני שאבדיל את
עצמי מהכלל? אני רק עוד שחקן במשחק השח של החיים.
אני עוד אחד כמו כולם כאן, הרי בעצם....
גם אני אוהב חומוס...