דלת הארון הייתה פתוחה, כמו תמיד בשלב זה של הטקס. הבחור הצעיר
ששכב בתוכו נראה כאילו יכול היה להתעורר בכל רגע, מתנומת
צהריים קצרה. לו היה מישהו מתבונן בקלוז-אפ רק על פניו היפות
של הנער - יכול היה לטעות ולחשוב את האיפור על לחייו לסומק
טבעי של בשר חי. ריסיו נמשכו מטה, כדי להסתיר את המבע הבהול,
המת, של עלם החמודות. בגדיו - אותם בגדים שלבש בנשף סיום
התיכון לפני שבועיים - היו מסודרים ונקיים. רק הארון השחור
והמצוחצח פגם בתמונה, רומז למתבונן מהצד על מהותה האמיתית. רק
הארון, ושורה ארוכה של נערות מתייפחות. מתייפחות בנפרד. כל אחת
מהן הייתה אמורה להיות האחת. האחת והיחידה. והן ידעו זאת
בבהירות.

תומאס ישב, כמו תמיד, בשורה השלישית, בכיסא הרביעי משמאל. שם
ישב בהלוויה הראשונה בה השתתף אי פעם - בגיל תשע. אז הייתה זו
הלווית אביו, והיום - הלוויתו של מישהו אחר. זה כבר לא שינה
דבר מבחינתו. זהות המת, זאת אומרת. השם היה אותו שם. הטקס היה
אותו טקס. הבגדים דומים. קולות הבכי זהים עד לאוקטבה האחרונה.
תומאס הרגיש בבית. הוא לא ידע בדיוק מתי התחיל לבקר בהלוויות
של אנשים אחרים. הלוויות של אנשים אחרים שהיה להם בדיוק את
אותו השם של אביו המנוח. השם המלא. הוא רק ידע שהוא חייב לעשות
זאת. בכל פעם שראה בעיתון מודעה על מותו של אדם בעל השם המלא
של אביו, היה זה כאילו הפרידה מאביו מעולם לא הייתה ממשית. עוד
הזדמנות לומר שלום ניתנה לו בדרך נס. כאילו האדם השני יכול היה
למלא את החלל שנוצר בחייו של ילד בן תשע, שאיבד את אביו בתאונת
שיט, ונדחק לשולי חייה של אימו שנישאה בשנית. היא בכלל לא
הבחינה כשברח מהבית בפעם הראשונה. הוא ישן בגנים ציבוריים
נידחים, תחנות אוטובס או רכבת. ממתין למבזקי חדשות שיודיעו על
העלמותו, או למשלחות חיפוש. מתחמק מסוטי העיר הגדולה. אך דבר
מכל אלו לא התממש, והוא חזר אל המקום שאמור היה להיות ביתו.
היא לא הבחינה בהיעלמותו בכלל. גם לא בפעם השנייה. או השלישית
- האחרונה.

מישהו נושא הספד. על הכאב שבבזבוז חיים כה צעירים, כה חסרים.
תומאס יודע הכול על בזבוז של חיים. אם היה כזה ספר - הוא היה
מחברו. נושא ההספד מתחלף בכומר. והכומר באישה צעירה. אחר כך
מתחיל האולם להתרוקן. אדם אחר אדם, הם עוזבים את האולם. חייהם
ישובו למסלולם בעוד כמה שבועות, בעוד כמה חודשים. הפצע נסגר
בכל חזה - גם בחזה של אם שכולה וכואבת או אב המום. טרדות
החיים, הפרטים הקטנים ורגעי האושר הנדירים ימלאו את מקומו של
הנער היפה בחייהם. הם עדיין יביטו אחורה ויזכרו בו, בהרגשת
החמצה מרירה-מתוקה. תומאס נותר לבדו באולם, עם הארון והגופה
שבתוכו. והכומר. הכומר ניגש אליו, במחשבה שמדובר בחבר קרוב, או
בן משפחה. "קח לך עוד כמה דקות איתו, בן", אומר הכומר. "קח את
כל הזמן שאתה צריך". תומאס מהנהן, עיניו ממאנות לפגוש את עיני
הכומר. הוא מפחד מגילוי, מחשיפה. הכומר מפרש את מבטו המושפל של
הגבר הצעיר בתור שארית הלם וכאב, וזה היה דבר שהוא בהחלט מסוגל
להבין. הוא יוצא מן האולם. תומאס נותר לבדו, הפעם באמת.

רגליו נושאות אותו מן הכיסא, ידיו הרועדות מחליקות את קמטי הבד
הכחול של מעילו. רגליו נושאות אותו, צעד אחר צעד, במסלול בו
הלך בהלווית אביו, לפני חמש-עשרה שנה בדיוק. במסלול בו צעד
עשרות פעמים במהלך שנים אלה. צעד אחד כאן, וצעד אחד שם. עצירה
קטנה ליד השורה השנייה. ידו נשענת לרגע אחד על הכיסא הקיצוני
בשורה הראשונה. הוא נושא את עיניו לפגוש את עיניה של אימו
היושבת ממול, עיניה מכוסות ברעלה שחורה. בידה ממחטה לבנה
נקייה, שלא נעשה בה שימוש. שתי שניות בדיוק אחר כך, משפיל
תומאס, שוב בן תשע, את מבטו אל השטיח האדום של חדר הלוויות.
נשימה עמוקה. ואז הוא ליד הארון. הוא אוחז בידו של הנער. הוא
אוחז בידו של אביו. "אני מצטער, אבא", הוא אומר, דמעות נקוות
בזווית עינו. "אני כל כך מצטער". כעת אין איש שיוכל להרים את
הילד בן התשע כדי לנשוק לאביו, פעם אחת אחרונה. אך הילד אינו
עוד ילד. הוא גבר צעיר, וקומתו מספיקה לו. תומאס רוכן מעבר
לארון, ידו עדיין אוחזת בבשר המת. שפתיו מלאות החיות נושקות
לשפתות הגופה. אותן שפתיים רכות ואדומות ויפות שאליהן התאוו כל
כך הרבה נערות, ומספר נערים. תומאס נאנח בבכי כבוש. שפתיו
עוזבות באי-רצון את שפתי המת. הוא עוזב את האולם, דרך הדלת
האחורית, כמו תמיד. איש לא הבחין בו היום, פרט לכומר, והוא לא
יזכור דבר. כמו בכל שנה, הטקס הושלם.