עיניי נפקחו למשמע הכלים הנשברים... שוב השכנים החדשים רבים.
הייתי באותה תנוחה שבה סיימתי לדבר בטלפון לפני שעתיים.
האור עוד דלק.
הג'ינס עוד עליי.
הסתכלתי על השעון. השעה הייתה 7:29.
בעוד דקה השעון יצפצף ויאותת לי לקום.
הקדמתי אותו והתרוממתי מהמיטה.
העיניים שלי נהיו כבדות פתאום.
קיבלתי כאב ראש וסחרחורת איומה... ראיתי שחור.
העיניים שורפות לי.
נתתי לעצמי להתנער טיפה מההלם שעוד לילה אני ישנה רק שעתיים,
והגפתי את התריסים.
אור חזק סנוור אותי והרגשתי שאיבת כוחות. חולשה.
השענתי את הראש על הרשת של החלון, סופגת מעט מאור השמש שהגיע.
מעולם לא הרגשתי כל כך חלשה.
הלכתי לכיוון השירותים. מרוב אי ריכוז בסביבה, נתקלתי בכיסא
מפינת האוכל ומשכתי אותו קצת קדימה עם הגוף. עצרתי והזזתי אותו
מדרכי.
הגעתי אל השירותים.
אלוהים, אני נראית ילדה שעברו עליה זוועות.
וזה נכון, במובן מסוים...
התיישבתי על האסלה ונתתי לעצמי להתרוקן.
שוב סחרחורת... שוב שחור.
עדיין שורפות. העיניים שורפות.
לחצתי על הידית שמורידה את המים ויצאתי משם.
אפילו לא שטפתי ידיים.
חזרתי לחדר ונשכבתי על המיטה.
הושטתי את היד לעבר הדפדפת והעט שהיו מונחים בפינה של המיטה.
התחלתי לכתוב.
בין משפט למשפט עשיתי הפסקה והרכנתי ראש, עוצמת עיניים, בתקווה
שיירגעו. שיפסיקו לשרוף.
קמתי מהמיטה. התייאשתי מהכתיבה...
התקדמתי לעבר מערכת הסטריאו שלי והדלקתי אותה.
Play
היהודים. הבלוז.
"כבר שבוע שאני פוחד ללכת...
וצובע את הבוקר בשחור..."
כמה מתאים.
חזרתי למיטה.
לכתיבה. שוב מרכינה ראש.
שוב כמעט ונרדמת. שוב העיניים שורפות בלי סיבה ידועה.
עוד לא סיימתי לכתוב את העבודה שלי.
היום המועד האחרון.
יש לי עד אחר הצהריים להגיש אותה.
ולאחר מכן... לרופאת השיניים.
בסוף - לדואר.

איך אני אעשה את כל זה עם עיניים כבדות כל כך?
שורפות כל כך?
נשכבתי על הבטן, מחבקת את הכרית ביד אחת.
חושבת הרבה... אבל כבר מתוך שינה.
השעה 7:45.
אני אקום עוד מעט שוב...