בלילה עם כל כך הרבה כוכבים, קשה לי להירדם. אז במקום זה, אני
מנסה לתפוס כמה כוכבים, מתנה במיוחד בשביל אורי שלי. מתאמצת
לזהות את נגה, את פלוטו, ואולי גם את צדק - אף פעם לא הייתי
טובה בזה במיוחד. תמיד אורי שלי מנסה להסביר לי איפה נמצא כל
כוכב.

נמאס לי כבר מהכוכבים. אני יושבת ומתבוננת בו. נאנחת בהקלה
מהעובדה שהוא משרת קרוב כל כך לבית. כל כך קרוב שאני יכולה ממש
לשבת פה ולהסתכל עליו עכשיו, בין כל הכוכבים. ילד יפה שלי. איך
התלתלים מסודרים לו יפה בתוך הקסדה.

אני יודעת איך בכל בוקר הרס"ר מתעצבן עליו נורא. פוקד עליו כבר
ללכת להסתפר. שולח אליו מבט כועס ואומר לו: " אורי לב, אתה
מגזים, מגזים כבר לגמרי". אבל אורי שלי רק מחייך. מתאפק לא
להתפקע מצחוק. אז הרס"ר מוותר לו. כאילו יש מישהו בעולם שיכול
לצאת נגד כזה חיוך.

גם עכשיו הוא מחייך, אורי. אבל יש לו חיוך עייף על הפנים
היפות. כל כך בא לי לחבק אותו. לקחת ממנו את הנשק והאפודה
הדהויה הזו, להכין לו תה כמו שהוא אוהב ולכסות אותו מכף רגל
ועד ראש - כמו שפעם הייתי עושה. אבל אני יודעת איך שדברים
השתנו.

אורי כבר בן 19. הוא יהיה בן 20 באפריל. עדיין נשארה בו
תמימות, אבל הוא כבר יודע ומכיר יותר. הוא כבר לא מחזיק לי את
היד כשאנחנו חוצים את הכביש. הוא חוצה אותו לבד. כשבאים אליו
חברים, אני יודעת מראש שאסור לי לשאול שאלות ולהפריע. כי זה
"עושה לו בושות" אבל לפעמים אני כל כך משתגעת שאני מקשיבה
לשיחות שלהם, לקול של אורי שלי, חודר לו מבעד לקיר.

כמו עכשיו. אני שומעת אותו ואת אלי מדברים. אלי הזה חבר שלו
בערך מהגן. אם תשאלו אותי, אני לא אוהבת אותו במיוחד. הוא לא
תמיד היה נאמן לאורי. יש לו גם משהו קצת מזויף בעיניים החומות.
אבל נו מילא, כמו שאורי פעם אמר לי: " אני לא חייבת לאהוב את
כל החברים שלו, בגלל זה הם חברים שלו ואלה החיים שלו".

עכשיו בדיוק הם מדברים על זה, על החיים. " תגיד לי, אתה אוהב
את החיים שלך?" אורי שואל את אלי. הוא שואל את זה סתם ככה. בלי
קשר לשום דבר. עד לפני רגע, הם דיברו על האופנוע שיקנו
כשישתחררו ועל מה נשים אוהבות במיטה. ככה זה אצל אורי. עוד
מגיל קטן, הוא היה ילד שחושב כל הזמן, בלי להפסיק. הרבה פעמים
מפתיע ולא צפוי בשאלות שלו.

" מה זה השאלה הזאת, אחי? מה נסגר איתך? השמירות משפיעות עליך,
הא אורי?" אלי צוחק. אורי נראה רציני. " אני לא יודע, תחשוב על
זה רגע..לא היית מתחלף עם מישהו מהמחלקה?" אורי מסתכל לו ישר
לתוך העיניים. " מתחלף? עם מי? עם איציק? " אלי שוב מתפקע
מצחוק.
אלי פורק את הנשק שלו ושם אותו מולו, כאילו מדובר בבחורה הכי
מפתה בעולם.

" זה הזמן לריקוד הירח, בעינייך מאות כוכבים, אני לא מוכן
לחכות עד..." הוא מתחיל לשיר ולרקוד עם הרובה שלו. " אתה משוגע
לגמרי! כל הבסיס יכול לשמוע אותנו ולראות אותנו מהמגדל שמירה
הזה.." אורי עכשיו גם מתפקע מצחוק. " טוב, אז אולי לא איציק,
שמתבאס כל פעם שהוא יוצא שבת ומכור לרובה הזה כמו ל..לא יודע
מה, אבל מה עם נגיד טל?"

" טל? טל? טל-
חברה-שלי-זרקה-אותי-אז-אני-אקנה-לה-חנות-פרחים-שלמה-וארד-על-ארבע-כדי-שתקבל-אותי-בחזרה?
עשה טובה, אורי!" אלי מוסיף לדברים שלו מכה קלה שהוא נותן
לאורי על הכתף ואני מתעצבנת. הוא מפחיד אותי האלי הזה. תמיד
הפחיד. " אורי, אורי, אורי. כמה פעמים אני צריך להסביר לך שאין
לך מה לקנא באף אחד אחר.." אלי מדליק סיגריה.

" כל הבנות של המחלקה היו מתות שרק תסתכל עליהן, הרס"ר כל פעם
מוותר לך מחדש על כל השטויות שלך רק בגלל שיש לך יותר מזל
משכל, מלא חברים, שאני אמשיך?" הוא מדליק עוד סיגריה. " לא,
אני פשוט..לא יודע...אני מתגעגע אליה" אורי שלי מסתכל על
הכוכבים ולי מתחשק כל כך לחבק אותו ולא לעזוב אף פעם.

פתאום מגיעה איה. אני מזהה אותה מרחוק, לפי הסיפורים של אורי.
תמיד הוא אמר ששתי העיניים הכחולות שלה שוברות את הלב של כל
המחלקה. אלי מסתכל עליה מהופנט. אורי בוהה בה בלי לשים לב. היא
לא לובשת מכנסיים. גם לא חזיה. רק חולצה סגולה ארוכה. בקושי
רואים את העיניים הכחולות שלה, הן חצי עצומות כרגע.

" מה היא עושה פה? היא בכלל לא אמורה להיות פה!" אורי מבולבל.
" אתה עוד מתלונן? תראה אותה? חייבים לצלם אותה ככה! " אלי
צוחק. " תמיד שמעתי שלבחורה יש כל מיני..בעיות, אבל לא ידעתי
שהיא מוכת ירח.."

" אם המפקד יתפוס אותנו ככה - אנחנו גמורים! " אורי אומר. "
יתפוס איך? מה אתה תמיד לחוץ, תירגע..." אלי יורד בזריזות של
נחש מהמגדל. " אהלן איה" הוא אומר לה בקול הכי מתוק. אורי מביט
בו. אלי יודע שאורי רוצה את איה. הוא גם יודע שאיה רוצה את
אורי כי היא אמרה לו את זה שלשום. זה לא מפריע לו.

אורי מביט בשניהם בחוסר אונים. הוא מסתכל בנשק שלו בתיעוב.
באהבה שלו, נראית מטושטשת מלמעלה. הוא יודע שזה טיפשי לנטוש
שמירה באמצע. אפילו מסוכן. הוא יכול לשלם על זה ביוקר, להיכנס
לכלא, לסבול אלוהים יודע מה.

אפשר לחשוב מי יתקיף את הבסיס הזה, הוא חושב לעצמו. הוא מביט
אחורה וקדימה, למעלה ולמטה. ממשיך לעמוד עם הנשק מהורהר.אלי
מלטף את הלחי של איה. " מה את עושה פה, יפיופה? " הוא שואל
אותה. אורי זז רק קצת. טיפ טיפה. מסתכל על שניהם. משהו בתוכו
קורא לו לרדת למטה. משהו בתוכו קורא לו להישאר למעלה..." אני
מתגעגע אליה" הוא לוחש.

הוא מסתנוור לפתע. מתפלא מזה שאני נעמדתי מולו פתאום. הרי
הזמנים חלפו והשתנו. אני אמורה להיות, אם כבר, בבית, לכסות את
דפי שאמורה ללכת עוד חודשיים וקצת לכיתה א'. אני אמורה לבשל
ארוחת צהריים לעומר, כי נמאס לו שהשליחים של הבורגר ראנץ'
מזהים אותו ברחוב, כי אין מי שיבשל להם צהריים. אני אמורה, אם
כבר, לפצות על כל כך הרבה אירועים
שלא הייתי בהם.

" אני מצטערת, ילד יפה שלי " אני אומרת לו ומנסה לגעת בו. הוא
רועד כולו. רועד ממש. " אל תתקרב אליי יותר מדי, אורי " אני
מזהירה אותו. " לך עדיין יש לב שפועם, אבל אני כבר עשויה
מאוויר" אני מסבירה לו. "הכל בעולם הזה עובר דרכי וממני" אני
מחייכת אליו.

" אני מתגעגע אלייך" הוא מתחיל שוב להתקרב אליי. חצי מהגוף שלו
נמשך אל מעבר למגדל.
איה ואלי בכלל לא שמים לב לכל מה שקורה. הם שקועים בעצמם יותר
מדי. " את רוצה ללכת לחדר שלנו? " אלי שואל אותה. היא מסתכלת
למעלה, פוקחת את העיניים הכחולות היפות ההן.
" אורי.." היא ממלמלת.

אורי עומד על הקצה של המגדל. הנשק מיטלטל לו מצד לצד כמו תיק
ביה"ס.

" אורי! תפסיק! תקשיב פעם אחת למה שאני אומרת לך! זה מסוכן!
אתה מגזים!" אני מנסה לחשוב על דרך להסביר לו שאני למעלה והוא
למטה, דברים משתנים, אבל זה לא ישתנה. לא יוכל. אף פעם.

" אורי! זה אתה? חיפשתי אותך! אורי, תרד משם..אתה הגזמת
לגמרי..." איה כבר ערה לגמרי. היא מתרחקת מאלי ומסתכלת על אורי
בדאגה. " אורי! אורי! אתה שומע אותי? אתה מגזים? המפקד יתפוס
אותנו וזה יהיה הסוף שלנו.." אלי ממלמל. " תפסיקו להגיד לי
להגזים! כולכם...מה אתם מבינים?" אורי צועק.

הוא  מטייל על המעקה של המגדל. מחקה את הלוליין ההוא שראינו
בקרקס. זה היה עוד פעם, לפני שדברים השתנו.

"אורי!!!!!!!!! מה אתה עושה!!!" איה בוכה וצועקת בהיסטריה.
אחרי חמש דקות שלמות כולם כבר מתאספים. הרס"ר מגיע אחרי שתי
דקות. " אורי לב, יש לך שתי שניות לרדת משם. מהמחלקה הזו אתה
כבר עפת" הוא מסביר לו כמו לילד בכיתה א'. הוא לא מבין שאורי
כבר ילד גדול. ילד שגדל מהר מדי בגלל החיים האלה והגורל הזה.

אורי עדיין לא יורד. הוא מחייך אליי. למטה אנשים שואלים לאן
נעלם הקב"ן.

" אתם לא מבינים כלום! אתם לא מבינים שאני מתגעגע אליה..היא
הופיעה..היא הייתה פה, אמרה לי שהיא עשויה מאוויר. כנראה שיש
לי אימא הכי מיוחדת בעולם!  עשויה כולה מאוויר.." אורי שלי
צוחק ובוכה. הוא יושב לו מקופל על שפת המעקה.

" ילד שלי" אני מלטפת אותו. " אני מתגעגעת אליך. אבל אסור לך
להתקדם יותר. זה מסוכן. גם אני רוצה לחבק אותך כמו פעם. אבל
אתה יודע איך זה, שדברים משתנים. פעם היינו שנינו למטה. אחר כך
קרתה התאונה ועכשיו רק אתה למטה ואני פה למעלה. אבל זה בסדר,
אורי. ככה אני יכולה לשמור עליכם מלמעלה. אבל אורי, אתה חייב
לשמור עליי מלמטה, אתה מבין?" שאלתי אותו.

אורי ירד מהמגדל, די בזריזות. כולם הסתכלו עליו. המומים.

" מה קורה פה?" שאל המפקד שלו.

" כלום המפקד. אתה יודע, יש כל מיני עצמים בלתי מזוהים
בשמיים...סתם שמרתי בין הכוכבים, שלא יגיע לבסיס איזה..." אורי
חייך אליו. " אורי, אורי, אתה אמור לשמור מלמטה, לא מלמעלה.
בוא, בוא הצידה" קרא לו הרס"ר.

" אלי סיפר לי שאמא שלך מתה מזמן, כשהיית ילד קטן... אני מצטער
לשמוע" אמר הרס"ר.

" בנסיבות אחרות היית נכנס לכלא ומועף מהמחלקה, אבל במקרה
הזה..בוא נגיד שדיברתי עם המפקד שלך וכנראה שיש לך איזה מלאך
שומר בשמיים...אם זה היה תלוי בי...בכל מקרה, אנחנו ניתן לך
הזדמנות נוספת. אבל אם רק נראה אותך מנקר בשמירה - אתה אומר
שלום לבסיס הזה.

אהה כן, אתה גם נשאר פה לשתי השבתות הבאות"

ראיתי את איה מחבקת אותו.

הבטתי בכוכבים. פלוטו, מאדים, נגה,העגלה הגדולה. בחיים אני לא
אלמד להבחין בין כוכב אחד לכוכב אחר. כולם נראים בעיניי, בסופו
של דבר, זהים לגמרי. אני הרי רק כאן כדי להשקיף על אורי שלי
ולשמור עליו גבוה מלמעלה, לא משנה מאיזה כוכב אני מסתכלת על
זה.