יש את ההרגשה הזאת, שחייבים לצאת מכאן.
שהאצבעות דביקות
מרב ממתקים.
מרב נגיעות.
שאם תפתח את החלון האור יהיה חזק מדיי, לישון אי אפשר כי כבר
יום שלם ולילה חשוך זה מה שעשית, ישנת נעלמת, ובטח חלמת והיה
נהדר, אבל צריך להמשיך הלאה.
בכל מקרה נשאיר תריסים מוגפים.
אפילו רק בשביל לזכור שפעם היינו ילדי לילה,
ואהבנו לא לאהוב.
פעם ידעת לכתוב,
חיכיתי שתכתוב עליי, ואף אחד לא ידע אם אני דמיונית
אם אתה אוהב אותי
אם אתה אמיתי או שזאת אני
כותבת על עצמי
ובגלל זה כל כך טוב לי להיות לבד.
פעם גם לא שינה לי אם מישהו קרא.
היום
יש את ההרגשה הזאת
ואם תדליק את הטלויזיה הקישקוש יהיה כל כך חסר טעם, שאתה עלול
להשאר. ברדיו מקצבים שמחים וחסרי ייחוד. אתה מתחיל להרגיש את
הגוף. בוקר. אתה בחופש חסר-שגרה, בדיוק מה שרצית, חסר שגרה.
ריק מדי בשביל לכתוב.
מגיב לכמה אנשים. צוחק על הכמות. אוהב את ההמון.
אתה חלק ממשהו גדול יותר, אתה קונפורמיסט מבלי לשכוח את עצמך,
אתה אידיאליסט מבלי לשקר, אתה נהנה מבלי להתמכר, אתה סובל מבלי
לסלוח לעצמך.
בגלל זה התגייסת.
בגלל זה אתה משתחרר, ולא,
לא באמת סיימת.
אנחנו לא נשב בבית לכתוב שירים. ההרגשה לא מספיקה, לא, אנחנו
נצא אל האור.
לפעמים יש את ההרגשה הזאת
היא כל כך נדירה ואתה מאמץ אותה חזק-חזק אל הלב
שחייבים ללכת מכאן אבל אין באמת מקום שצריך ללכת אליו, היום
לא חייבים, מחר משהו אחר יחנוק אותנו, היום אנחנו ריקים ואפילו
לא מוכנים להיות ביחד
כי לשכוח את מי שאוהבים זו סוג של התקדמות
ולקבל הרבה טלפונים ביומולדת זו סוג של חומריות
ולהשאר ילדים לנצח
זה סיפור יפה
שמספרים יותר מדיי.
מחר נצא. זה טעמו של חופש.
מחר.