אני חיה בסרט, אני בטוחה. אולי לא סרט איכות יפני או סרט של
אלמודבר, אבל בהחלט סרט שנעים לראות, קצת קיטשי, אבל נחמד.
מהסרטים שהייתי רואה עם החברות בימי שישי העלובים שלי, עכשיו
אני בפנים. דווקא יפה פה, האנשים נחמדים וגם יש מזנון, אבל כדי
לשמור על התפקיד שלי אסור לי לגעת. זה מותר רק לשחקנים המשניים
במיוחד שלא משנה איך הם יראו, רק שלא יאפילו עלי ויהיו שם כדי
לשמוע את הצרות הזוהרות שלי. לאחרונה יש סכסוכים בהפקה והשחקן
הראשי כל הזמן מתחלף, אבל אני לא מתלוננת, יש להם טעם טוב
למלהקים. דווקא נחמד לי פה, אפילו שזה קצת צפוי - הרי תמיד
הנסיך שלי בא בסופו של דבר ואנחנו חיים באושר ועושר כמובן.
מאז שאני בסט יש לי הרבה מילים לשנן - מילים קצת קשות שאפילו
לא ידעתי שקיימות. בכלל, לאחרונה ההפקה דורשת ממני קצת עומק,
אז התחלתי לכתוב שירים, הם בדרך כלל די קצרים, על ציפורים, על
ים, על ציפורים בים ואולי על מה שאני מרגישה, רק הבעיה ש...
אני לא.
במסגרת העומק, יש לי עבודות צדקה לעשות, אז מדי פעם אני מבקרת
חברות מחוץ לתחום, יש להן מבט דואג בעיניים, כאילו הן מרחמות
עלי שאני צריכה לעבוד כל כך קשה בחיים, אבל אני מבטיחה שאני
בסדר, שאני נחה לפעמים מעצמי, אבל אני לא אומרת מה שהן רוצות
לשמוע - שאני אסדר להן תפקיד אורח קבוע, כי חוץ מגיחות מדי
פעם, לרוב פשוט אין את מה שצריך כדי להיות כוכבות.
לפני שבוע השחקן הראשי התפטר, הוא אמר שהוא מחפש תפקידים יותר
רציניים, חבל, כי הוא דווקא היה שחקן טוב. אז נשארתי לבד
והרגשתי משהו ולא ידעתי מה. חשבתי שאולי זה מה שצריך כדי לכתוב
שיר, אבל זה לא יצא, אז בכיתי קצת (עם טירסטיק).
קפצתי, אני חושבת שאין מה לדאוג כי מתחת יש מזרון גבינה שיקלוט
אותי, לא יקרה כלום, כי זה במסגרת האפקטים. אני ממשיכה ליפול,
אבל כנראה מבצע ההצלה שלי יהיה ממש מפתיע. מעניין איך יהיה זה
שיציל אותי - אולי נצעד יחדיו לעבר השקיעה? אני לא רואה שום
מזרון למטה, רק כביש והמון אנשים, הם מסתכלים למעלה כאילו הם
מחכים לי, הם צועקים משהו, אבל כבר אין מה לעשות. אני נופלת
ונופלת ונופלת ונופלת, אבל אני רגועה, זה כמו רכבת הרים, מפחיד
אבל בטוח, ואפילו יותר כיף כי תמיד רציתי לעוף, מי לא היה
רוצה?!
הבניין הזה ממש גבוה ו... הנה אני מגיעה לאדמה, היא חמימה אבל
קשה ומחוספסת, אני מרגישה מפורקת, מימית וכבדה, כמו מדוזה או
כמו שקית מים, אני רוצה לישון ואני שומעת אנשים צועקים מסביבי
ומכשירים מתקתקים, איזה כשל מערכתי, למה לא תפסו אותי?
עכשיו אני מרגישה יותר קלילה, אוורירית וורדרדה, כאילו אני
צפה, ו... איזה יופי - יוצא לי שיר.