טובעת בשקט שיצרתי לעצמי כשהרחקתי את כולם.
טובעת בשקט שכל כך חזק שהוא צורח לי באוזניים ואני כבר לא
שומעת.
טובעת והריאות שלי מתמלאות, טיפה טיפה, בשקט הדוקר הזה ששורט
אותי עד שאני זבה דם.
אני רוצה להושיט ידי למעלה, לצרוח שמישהו יעזור, אפילו אתם, כל
אחד, אבל את כולכם הלב שלי שכח כבר מזמן והעיניים רואות עכשיו,
מצועפות בדם, רק את מה שהלב מרשה, אז הן רואות הרבה שממה, הרבה
כאב, הרבה אף אחד והרבה שקט.
עכשיו רק העיניים נמצאות מעל קו השקט ועוד שנייה הכל ייגמר.
טוב.
אני לא יכולה עם השקט הזה יותר ועדיף כבר למות בבריכה דמיונית
של כאב מאשר לידכם, עם הליטופים והמבטים המעוררי רחמים שלכם. |
