פרק ראשון: התחלה
אני זוכר את היום הראשון שלי בפרוייקט, הייתי אז גנטיקאי של
ראמא-טק. ראמא-טק הייתה חברה ממשלתית שעסקה בפיתוחים סודיים
למיניהם. ראמא-טק הייתה כפי שאתה מצפה מכל חברה ממשלתית, אפלה,
מסתורית ומכילה סודות שגם העובדים בה לא יודעים על כולם. למעשה
השם ראמא-טק היה שם כולל לחברה שעסקה בגנטיקה, פיזיקת קוונטום,
ננו-אלקטרוניקה ועוד תחומים בעלי שמות מרתקים ובעלי מהות מרתקת
אף יותר. לא היו לי אשליות לגבי העבודה שלי בראמא-טק, ידעתי על
טבעה של החברה והייתי מעורב מדי פעם גם בפיתוח של נשק ביולוגי,
חיידק האיידס למשל, חושבים שזאת מחלה שמועברת מקופים? תחשבו
שוב, האיידס פותח כאן בראמא-טק, אני יודע מכיוון שאני הייתי
אחד מהאנשים שעזרו בפיתוח שלו. הסיבה שהפצנו אותו ברחבי כל
העולם היה כדי לבדוק האם הנגיף מסוגל למוטט את המערכת החיסונית
של כל אדם ואדם, הייתה לנו הצלחה של 99.9999% אבל הבעיה הייתה
שבאפריקה מצאו כמה נשאיות איידס שאיכשהו פיתחו חסינות לנגיף.
אתם בטח תוהים למה אני מוציא את הכתבים האלו לאור? התשובה היא
שאני לא יכול לשתוק יותר, אני חייב לספר לעולם על דבר נורא
באמת שהתרחש במעבדות של ראמא-טק. מה שאני רוצה לדבר עליו נורא
פי אלף יותר מהאיידס ואף מהאיפריט שהיה הגירסה המשופרת של
האיידס שהשתמשנו בה כדי לאיים על כמה מדינות שהיוו סכנה
לביטחון הלאומי. בכל התקופה שעבדתי בראמא-טק תמיד הייתי בטוח
שראמא-טק עוסקת רק בפיתוח של כלי נשק, דבר שמעולם לא הפריע לי
יותר מדי, תמיד האמנתי שאנו, בני האדם, היננו חיות פרא שזקוקות
לסדר, וכלי הנשק מהווים את כלי האכיפה של הסדר. אבל באותו
היום, כשגיליתי על הפרוייקט, הייתי בהלם. במסמך הזה אני רוצה
לתעד את אחד מהניסויים הסודיים ביותר שנערכו אי פעם בראמא-טק,
פרוייקט "אשלי". כפי שאמרתי קודם, בפרוייקט זה לא פיתחו נשק,
למעשה בפרוייקט זה ניסו לפתח משהו שעשוי להיטיב עם המין
האנושי, אך גם עשוי להרע לו, אני מאמין שגם לאנשים הפשוטים יש
זכות לדעת על הפרוייקט, כי הפרוייקט נוגע בעצם לכל אחד מאיתנו.
הסיבה לכך היא שפרוייקט אשלי היה פרוייקט ליצירת גנום אנושי
משופר, ליצירת סוג חדש של צורת חיים שיהיה איכותי יותר מהמין
האנושי כיום. כאן אתם בטח חושבים לעצמכם שפרוייקט אשלי תיכנן
ליצור מפלצות מהונדסות גנטית מהסוג שמופיע בהרבה סרטי מדע
בדיוני, אך כאן הטעות, פרוייקט אשלי תיכנן ליצור בן אדם, שנראה
מבחוץ כמוני וכמוך, אך מבפנים הוא גירסה משופרת של הגנום
האנושי החלוד שנוצר באופן טבעי על ידי התהליך האיטי כשחיקת סלע
על ידי מים שנקרא אבולוציה. בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה, אבל
כשראיתי את החומר של הפרוייקט הבנתי שהחבר'ה בראמא-טק היו
רציניים למדי, וכך המעורבות שלי בפרוייקט התחילה. לפני שאמשיך,
הרשו לי להציג את עצמי, אני הוא ריק גנדרסון, בעל תואר שני
מטעם המחלקה לביולוגיה תאית/מולקולרית של אוניברסיטת ברקלי
ותואר ראשון בפסיכולוגיה מטעם אוניברסיטת הרווארד, הסיבה שבחרו
להעסיק אותי בראמא-טק הייתה השם שיצרו לי הישגי האינטלקטואליים
בחוגים אקדמיים רבים. כשרק הועסקתי לראשונה על ידי ראמא-טק לא
היה לי שום מושג במה מדובר, הייתי בטוח שמדובר בסתם עוד הצעת
עבודה, אבל אחרי שהחתימו על טפסי סודיות הבנתי שמדובר כאן
במשהו רציני יותר, אט אט התאקלמתי בראמא-טק, פרוייקט אחר
פרוייקט, המצפון שלי מעולם לא עצר בעדי, מכיוון שנשלטתי בראש
ובראשונה על ידי המדען שבי, שהאמין שהדבר המוסרי והנכון הוא
ללמוד ולגלות ידע, וכל הדברים האחרים הם בעדיפות נמוכה יותר.
הלימודים שלי בתחום הפסיכולוגיה היו כמעין התנסות בתחום שאינו
מדעי, אך לאחר זמן מה החלטתי שהתחום הזה איננו מתאים לי, הסיבה
היחידה שסיימתי את התואר הייתה שאני תמיד מסיים את מה שאני
מתחיל. לכן הופתעתי כאשר הודיעו לי שאחת מהסיבות שנבחרתי להיות
מצורף לפרוייקט אשלי הייתה הידע שלי בפסיכולוגיה.
- "יש לנו הרבה גנטיקאים, ריק, אבל בחרנו אותך, יש לנו סיבה
לזה" אמר לי קמרון כשהוא מסתכל עליי באותו מבט שבו הוא תמיד
היה מסתכל על אחד מאיתנו הגנטיקאים כאשר הוא עמד להפיל עליו
תיק.
דיוק קמרון היה מפקח המחלקה לגנטיקה, בקיצור, הבוס שלי. הוא
היה אדם גדול, היה לו סנטר מסיבי למדי, מהסוג שיש בדרך כלל
לאנשים רבי כוח, היו לו עיניים כהות ותמיד הייתה לך התחושה שהם
מסתכלות עליך, כל הפנים שלו נראו כאילו הם עוצבו במשך שנים על
ידי מנתחים פלסטיים מיומנים על מנת להביע דבר אחד, מרות.
- "למה בחרתם אותי?" שאלתי אותו
- "כי יש לך משהו שאין לאחרים, אתה משלב ידע מדעי יחד עם ידע
פסיכולוגי, זה דבר אשר עשוי לשמש אותנו היטב"
- "אני כבר לא מתעסק בפסיכולוגיה, אף פעם לא הייתי טוב בזה"
- "אני חושב אחרת, לפי דעתי אתה בדיוק מה שאנחנו צריכים, אתה
תוכל לבדוק את ההשפעות הפסיכולוגיות של אותם מבנים לוגיים קרים
שהגנטיקאים שלנו בונים באשלי".
- "אשלי? על מה אתה מדבר"
- "אשלי - הפרוייקט החדש שלנו, בוא נגיד שמדובר בשדרוג של משהו
שמוכר לך מאוד"
כמובן שתהיתי במה מדובר, היו לי השערות שאכן מדובר בנסיון
להנדס "אדם משופר" אך הנחתי שאלו סתם חלומות בהקיץ, הייתי צריך
לדעת שבראמא-טק המציאות עולה על כל דמיון.
פרק שני: תינוקת?
כשהכניסו אותי לראשונה לאגף של פרוייקט אשלי ראיתי הרבה מאוד
ציוד מעבדתי, רוב המכשירים היו מוכרים לי. במרכז החדר היה מסך
גדול אשר עליו הופיעו נתונים שונים, לאחר שהבטתי במסך לכמה זמן
הבנתי שמדובר בנתונים בריאותיים: דופק, לחץ דם, חום גוף,
פעילות גלי מוח, וכו'. מהמסך יצאו כמה חוטים, עקבתי אחרי
המסלול שלהם בעיני, לאחר שעיניי עברו את דרך החטחטים של החוטים
ראיתי שהם מחוברים למשהו שנראה כמו אינקובטור, הנתונים שהופיעו
על המסך היו בבירור לא אנושיים, כבר יידעו אותי לגבי מהו
פרוייקט אשלי, דמיינתי את היצור שאני עשוי לראות כאשר אני
אסתכל לתוך המבחנה, דמיינתי תינוקת בעלת עור עם גוון צהבהב,
עיניים שלא ממצמצות, שפתיים אשר אף פעם לא נמתחות לחיוך או
לעצב, וכיוצא בזה. כשראיתי אותה, לא היו לי מילים, ההלם היה
נורא ושנית ראיתי שהדמיון מתגמד מול המציאות, לאשלי היה עור
ורדרד אדמדם, גומות לחיים, אף "כפתורי" וקטן, וזוג עיניים
עצומות, על הפנים הייתה לה הבעה של עייפות, כל הדברים האלו היו
נוראים מדי, היא הייתה כמו כל תינוק רגיל. הסתירה הייתה משונה
מדי, מולי, תינוקת רגילה, על המסך, נתונים רפואיים של יצור לא
אנושי בעליל. לפתע הרגשתי יד נוגעת בי, הסתובבתי וראיתי את
קמרון, "היא ממש מתוקה" הוא אמר בקול שהיה שונה מהנימה הרגילה
שלו, היה נדמה כאילו הוא ממש התכוון לזה.
- "כמה זמן זה כבר נמשך?" שאלתי אותו
- "10 שנים"
- "איך... איך עשיתם את זה?, איך הסתרתם את זה?"
- "אתה מכל האנשים צריך לדעת, באותה דרך שבה יצרנו את האיפריט,
בדרך שבה ראמא-טק תמיד עושה דברים: בקלות."
- "כן... מתי היא... נולדה?"
- "לפני שבוע"
זה היה הגיוני בעצם, שהוא יקרא לי מיד אחרי שהיא "תיוולד",
אחרי הכל, הוא היה זקוק לפסיכולוג שבי, ועוד לא נולד הפסיכולוג
שיכול לטפל במישהו לפני שזה עוד נולד. אבל בעצם, גם לא היה
עובר שעוד לפני שנולד היו לו בעיות, "אולי עכשיו יש?" חשבתי
לעצמי אז. מה שאתם צריכים להבין זה שהתינוקת שראיתי הייתה
תינוקת גדולה, גדולה מדי, בהתחלה הנחתי שהיא בת שלושה חודשים,
אבל כשגיליתי שהיא רק בת שבוע התחלתי לחשוב עליה קצת יותר בתור
המפלצת שדמיינתי.
- "אז מה בדיוק התפקיד שלי?" שאלתי את קמרון
- "אתה בטוח שאתה רוצה את זה?"
- "ממתי אתה שואל?"
- "ממתי שאני עושה את הפרוייקט הגדול ביותר של ראמא-טק אי פעם,
אני צריך אותך, אבל אני צריך אותך עם מורל גבוה ועם רצון
לעזור, אתה צריך להבין שאתה תעבוד הרבה יותר שעות"
- "אף פעם לא הייתה לי בעיה עם זה, ואתה יודע שאני אקח את
הג'וב הזה, אבל אני רוצה לדעת איזה ג'וב אני הולך לקחת"
- "אתה הולך להיות החונך שלה, אתה תיתן לה את הכלים, ואתה
תשחרר אותה"
- "לשחרר?"
- "אנחנו הולכים לארגן לה דירה ולבדוק איך היא תסתדר בעולם
האמיתי"
- "אבל זה מטורף, צריך לעשות המון בדיקות ו..."
-"נכון, ואתה תהיה זה שיעשה אותם"
לאחר שהוא אמר את הדברים האלו, קמרון עזב את החדר, כשהוא הגיע
לקצה הדלת הוא עצר לרגע ואמר "בהצלחה". כעסתי עליו, כעסתי
עליהם, על הניסוי המטורף הזה שלהם, אבל גם הייתי מרותק לראות
מה יקרה, לא תיכננתי בשום אופן להגיד שאני מוותר על הפרוייקט.
התקרבתי אל אשלי, ואמרתי לה "אני ואת הולכים לבלות הרבה ביחד,
ילדונת" לרגע פחדתי שהיא עוד עלולה לענות.
פרק שלישי: מבחנים ראשונים
כעבור יום הייתי שנית ב"חדר של אשלי", "כשהיא תגדל נצטרך לארגן
לה חדר אמיתי, כמו לכל ילדה" חשבתי לעצמי. בדקתי שאשלי ישנה
היטב, לאחר מכן הוצאתי את חיישן האינפרא אדום, חיברתי אותו
לעין של אשלי. התקנתי גם את האוזניה וגם את המקל שאמור היה
לטפוף על המצח שלה, זו הייתה אמורה להיות בדיקת רפלקס מצמוץ.
לכל מי שאינו מכיר את המושג אסביר בקצרה שמדובר בבדיקה אשר בה
מגרים את התינוק באמצעים שונים (מגע ומישוש) ומודדים את הצורה
ואת הזמן שבהם הוא ממצמץ בתור תגובה. הנתונים שקיבלתי לאחר עשר
דקות היו, כמו כל הנתונים על אשלי שראיתי עד כה, לא אנושיים.
הרפלקסים שלה היו מהירים, מדי, לפי התיאוריות הפסיכולוגיות
כיום, זה סימן לכך שהמוח שלה מעבד דברים בצורה מהירה, אבל לפי
הנתונים שראיתי כאן, לילדה היתה תפיסה מהירה פי 3.5 מאדם
ממוצע. עזבתי את החדר וחיכיתי עד שאשלי תתעורר, כבר הבנתי שיש
לה כושר תגובה מהיר, אבל רציתי לראות איך היא תגיב...
כשחזרתי לחדר, כמה שעות לאחר מכן, היא כבר הייתה ערה, הוצאתי
את הציוד שלי: קוביות צבעוניות, בובה מדברת, פנס קטן, רעשן,
ופריטים אחרים מאותו הסגנון. התחלתי להוציא את החפצים ולהציג
לה אותם, רציתי לבדוק כיצד היא מגיבה לגירויים, ראיתי שהיא
מגיבה אליהם ומתרגשת מהם, אבל לא הייתה תחושה של גירוי יתר, אז
נתתי לה לחוש אותם בידיים, כשאני ניזהר שהיא לא תנסה להכניס
אותם לפה. גם אז, היא הגיבה היטב, אבל היה מעין מעטה של אדישות
שאפף אותה, התחלתי להציג לפניה את כל החפצים מהר יותר, אך היא
עדיין לא הגיבה, אט אט הגברתי את רמת הגירוי אך היא נשארה
אדישה. זו הייתה התנהגות לא צפויה מצד ילדה בעלת תפיסה כה חדה,
היא הייתה אמורה להישבר מהר במיוחד במבחן הזה, אבל היא הצליחה
להתמודד מולו יותר טוב מהרבה תינוקות אחרים. עשיתי מעשה לא חכם
והגברתי עוד יותר את רמת הגירוי, היא התחילה לבכות. כעסתי על
עצמי ועל חוסר ההתחשבות שלי, על זה שניהלתי מעין קרב עם ילדה
בת שבוע. בזמן שהייתי עסוק בהלקאה עצמית מנטלית לא שמתי לב
שהיא הפסיקה לבכות, זה היה מוזר למדי, הבכי שלה נמשך כדקה אבל
אז הוא נפסק מעצמו. שני הרשמים היו סותרים, מצד אחד אשלי הייתה
ילדה בעלת רפלקסים וחושים חדים פי כמה משל האדם הממוצע, מצד
שני לא היה לה סף גירוי רגיש. הבנתי שזה רק עוד דוגמא לכמה
אשלי הייתה לא-אנושית, היא הייתה שלמות, היו לה השילוב הבלתי
אפשרי של חושים חדים וסף חושי גבוה, חישבו על כך, היא הייתה
יכולה לשמוע לחישה במרחק כמה מטרים ולאחר מכן רעש של אולם
קולנוע בזמן סרט פעולה ללא להרגיש שום כאב. התחלתי לחשוב שאולי
היא באמת מושלמת, היו לה את היתרונות של שני הפכים אבל בלי שום
חסרונות. אבל היה עוד דבר אחד שהטריד אותי, היה לה סף גירוי,
אבל הוא היה גבוה למדי, כאשר עברתי אותו היא התחילה לבכות,
תגובה שאופיינית לכל תינוק רגיל. אבל הבכי הפסיק מיד, ללא
שליטפתי אותה או ניסיתי להרגיע אותה, זו הייתה תגובה מוזרה
למדי שלא הצלחתי להסביר. החלטתי לעשות ניסוי נועז, התקרבתי
אליה מחדש כאשר אני מחזיק מולה כמה צעצועים, קירבתי אליה את
הצעצועים, לא הייתה שום תגובה. תינוק רגיל אמור היה להגיב
ברתיעה או בבכי למה שאמור היה ליצור אצלו מעין טראומה בזעיר
אנפין, אך היה נדמה שאשלי שכחה לחלוטין את מה שאירע לפני דקות
ספורות. תהיתי מה זה מסמל, האם זה מסמל איזשהו סוג של פגם מוחי
בזיכרון? לאחר שעשיתי לאשלי מבחנים נוספים עברתי להסתכל על מפת
הגנום שלה, אתם בטח תוהים כיצד עשיתי דבר כזה, ובכן, לראמא-טק
הייתה הגישה למיפויים מושלמים של הגנום האנושי, בעבר השתמשתי
במיפויים האלו כדי ליצור נגיפים הרסניים, אך כעת הייתי אמור
להיות מעין בודק איכות. לפי מה שראיתי מהמפה ניתן היה לראות
שהמנגנון במוח שאחראי לעצירת זרימת הארדנלין הוגבר אצל אשלי,
יתכן שזה עשוי היה להסביר מדוע היא נרגעה מהר. שמתי לב גם במפה
הגנטית למה שראיתי כבר לפי לחץ הדם ודופק הלב, היה לה חילוף
חומרים מטורף, שסביר להניח תרם גם לתפיסה המהירה שלה. ניסיתי
להסתכל ולהבין איך הם הצליחו ליצור לה סף כאב גבוה, אך בהצצה
קצרה לא הצלחתי למצוא זאת, תהיתי איזה עוד פלאים מסתתרים
מאחוריי הילדה, או אולי אני צריך להגיד יצור, שנקרא אשלי.
פרק רביעי: צעדים ראשונים
לאט לאט התחלתי להסתגל לאשלי, התחלתי להתנהג אליה כמו לתינוקת
רגילה בעלת שוני כלשהו, ולא כאל מפלצת. כשאשלי הגיעה לגיל
שבועיים, אירגנו לה חדר משלה, בחדר שמנו את כל הדברים שלפי
דעתנו היו נחוצים להתפתחות התקינה של אשלי. היו שם בובות פרווה
מסוגים שונים, מהתקרה נתלו מוביילים צבעוניים, אבל לא מדי,
בחלקים מהיום הושמעה בחדר מוסיקה קלסית רגועה. דאגתי שבחדר
יהיו גם ספריה קטנה וטלוויזיה שתהיה פתוחה בחלקים מהיום,
התעקשתי שאשלי תיחשף לכל הדברים האלו, ידעתי שאפילו בגיל כה
צעיר התפיסה המדהימה וההתפתחות המהירה שלה מביאים אותה למצב
שבו היא זקוקה לגירויים פיזיולוגיים ואינטלקטואליים אלו. ידעתי
שיעבור עוד זמן עד שאשלי תוכל לקרוא את הספרים ולהבין את הנאמר
בתוכניות הטלוויזיה, אך אם שניהם יהיו איתה מלידה הם לא יהיו
זרים עבורה ולא יהיו לה קשיים להסתגל אליהם, דבר זה היה חשוב
במיוחד לגבי הספרים, הדבר האחרון שרצינו היה ליצור
ילדת-זבל-לבן מהונדסת גנטית. כשאשלי הגיעה לגיל חודש היא כבר
התחילה ללכת, כמו כל דבר אצל אשלי, גם ההליכה באה בקלות,
והייתה יציבה למדי, כמובן שמדי פעם היו המעידות האופייניות,
אבל בסופו של דבר אשלי למדה ללכת די מהר. כשזה קרה, מיניתי כמה
משגיחים שידאגו שהיא לא תלך בטעות לאיזשהו מקום מסוכן, לא
רציתי לבדוק את עמידות מערכת החיסון המושלמת שלה לאחד
מהחיידקים המושלמים שאנחנו מפתחים. דאגתי לעקוב אחר המשגיחים,
הבן אדם היחיד שסמכתי עליו בכל הנוגע לטיפול באשלי היה אני.
מדי יום ביומו הייתי מבקר את אשלי, מדבר איתה, משחק איתה, אך
מעולם לא מנסה לגרום לה לבכות, אני לא אסלח לעצמי לעולם על
היום ההוא, על אף הדרך הנוראה שבה פרוייקט אשלי התפוצץ לנו
בפרצוף. אני לא אשכח אחד מהימים שבאתי לבקר את אשלי, היום
התנהל כרגיל, אבל לפתע ראיתי על הפנים של אשלי הבעת סבל
ועייפות שהזכירה קצת את ההבעה שהייתה לה בפעם הראשונה שראיתי
אותה, כשהיא הייתה מחוברת לכל המכשירים האלו. עד היום אני לא
יודע איך בדיוק התבצע תהליך ה"לידה" של אשלי, ישנם זרמים
בפסיכולוגיה אשר טוענים שתהליך הלידה משפיע על אישיות העובר,
אם כך, האם יתכן שאשלי עברה איזשהו משהו בלידה, משהו שעיוות
אותה בצורה דרסטית למדי? כשראיתי את ההבעה הזאת על הפנים של
אשלי נהייתי מודאג, החזקתי אותה והתחלתי ללטף אותה בעדינות,
אבל היא עדין לא נרגעה. התחלתי להיות מודאג, "אולי היא חולה"
חשבתי לעצמי. ראיתי את המידע לגבי המערכת החיסונית שלה כפי
שהיא עוצבה על ידי הגנטיקאים של ראמא-טק, היא הייתה דבר מדהים
למדי, מדובר היה בגירסה ביולוגיות למערכת אבטחה ממוחשבת כנגד
איומים לא ידועים, לתאים בדם של אשלי היה מעין צופן תקשורת
פנימי ביניהם, כל תא שלא השתמש בצופן הזה כאשר הוא ביצע פעולות
מסוימות הותקף, זו הייתה מערכת יעילה למדי כנגד כל האיומים
הידועים, אבל ידעתי שתהליך האבולוציה המטורף אצל חיידקים יכול
ליצור בקלות חיידק אשר ישתמש באותו צופן ויטעה את המערכת
החיסונית של אשלי. ראיתי את הבעת המאמץ על הפנים של אשלי, לרגע
היה נדמה לי שהיא מכחילה, היא התחילה לעשות קולות, לחצתי על
כפתור האזעקה שדאגתי שיותקן בחדר שלה, חלק ממני פחד שיום אחד
מצב כמו זה יקרה. אשלי המשיכה לעשות את הקולות, כעבור כמה
שניות ניקה אנטוני הגיעה לחדר. אנטוני הייתה בחורה קרה, אף פעם
לא אהבתי אותה, היו לה שפתיים דקות ועיניים חומות, תמיד הייתה
לה שפת גוף של מלאך, אבל הכרתי אותה, היא הייתה אדם קר
ואינטרסנטי, היא הייתה נכס עצום לראמא-טק, אף מה שהניע היה
אותה לא היה סקרנות מדעית, כי עם תאוות כוח גרידא. כל המעשים
שלה נועדו לחזק את המעמד שלה בראמא-טק, לא סמכתי עליה, ניקה
ייצגה בעיניי את הצד האפל של הארגון שלנו. היא היתה מבוגרת
ממני בכ10- שנים, והיו פעמים רבות שבהם תהיתי האם זו ה"שחיקה
המקצועית" אשר כולם מדברים עליה.
- "דוקטור אנטוני, משהו קרה לאשלי, אני חושב שיש לה בעיות
במערכת הנשימה" אמרתי לה.
- "תיכף נגלה" היא ענתה בקור רוח, לא היה איכפת לה כלל שאשלי
סובלת, היא רק ביצעה את עבודתה.
אנטוני שלפה מספר של מכשירי בדיקה, היא החלה לבדוק את דופק הלב
של אשלי, והצמידה מכשיר לפה שלה על מנת לבדוק את זרימת האוויר.
- "הכל תקין" היא אמרה.
- "אבל איך זה יכול להיות שהכל תקין, תסתכלי עליה, את לא רואה
שהיא סובלת"
לפתע הבכי של אשלי החל להתגבר, "אה-אה" היא מילמלה כמה פעמים.
הרגשתי חסר אונים, מולי ילדה/מפלצת קטנה, מאחוריי בחורה שתהיתי
בסתר ליבי האם היא איננה אנדרואיד. הבכי המשיך, ואז אשלי עשתה
את הלא יאומן, "אה-בא", "אבא". הרגשתי את דופק הלב שלי עולה,
לא האמנתי. היו לי חששות שאשלי תתחיל לדבר בגיל צעיר, אך לא
יכולתי להכין עצמי נפשית לנס הנפלא של הדיבור. הרגשתי אושר
עילאי כשראיתי את אשלי שמחה, זאת בעוד שאנטוני שעמדה מאחוריי
לא השתנתה במאומה. "אתה רואה, היא בסדר" היא אמרה ועזבה את
החדר. וכך הפכתי ל"אבא", ללא שעיברתי אישה כלשהי, ועם הודעה
מוקדמת של חודשיים בלבד. "כנראה שאני צריך עדין ללמוד, אבל אני
עוד אהיה אחד, אני מבטיח לך, אני עוד אהיה אבא" אמרתי לה,
והפעם הבנתי שסביר להניח שהיא למעשה הבינה חלק ממה שאמרתי.
חשבתי שאשלי כבר לא תפתיע אותי, אך כעבור כמה דקות, היא התחילה
להגיד מילה נוספת,
- "מיי-מייח" היא מילמלה.
- "קדימה, את יכולה אמרתי לה" בתקווה שזה אולי יעזור לה.
- "מחד-מחוד, מיוחד" היא אמרה.
"אני אינני מיוחד, אבל את, כמה שאת מיוחדת" אמרתי, הפעם לעצמי
בלב.
פרק חמישי: טעמו של המוות
אשלי הגיעה כבר לגיל 5 חודשים, מבחינה גופנית, היא נראתה
לחלוטין כמו ילדה בת 5. ישבתי וצפיתי בה משחקת בבובות שלה, היא
אולי הייתה מהונדסת גנטית, אך ברגע הזה היא נראתה בדיוק כמו כל
ילדה רגילה, מלבישה את בובות הברבי שלה בשמלות. כעבור כמה זמן
אשלי הפסיקה את המשחק ורצה לחבק אותי, אני זוכר שבפעמים
הראשונות שהיא עשתה זאת הרגשתי מעין רתיעה מהיצור שבה, אך
כעבור כמה זמן, התרגלתי לתפקיד שלי בתור אבא, אשלי כבר הפכה
בעיניי לבת מאומצת, נהניתי להרגיש את החיבוק שלה, את האהבה
התמימה שלה. אחר כך היא התיישבה עליי, אשלי תמיד אהבה לשאול
אותי הרבה שאלות על העולם, היא הייתה ילדה סקרנית. סביר להניח
שהסקרנות המקסימה שלה הייתה תוצאה של התפיסה המוגברת וההתפתחות
המהירה שלה. בימים מסוימים הייתי מסתובב עם אשלי בכמה
מהאיזורים הפחות מסוכנים וחשאיים של ראמא-טק ועונה על שאלותיה
לגבי הציוד הטכנולוגי במקום. באחד מהימים הללו אני ואשלי
הסתובבנו באיזור הסמי-פיתוח התיכנותי, זה היה איזור בראמא-טק
שלא היה סודי במיוחד, אחד ממקורות הפרנסה של ראמא-טק היה כתיבת
תוכנות עבור חברות היי-טק, איש מהאנשים ששכרו את בית התוכנה
דאוס-אקס-מכינה לא ידעו שהוא למעשה רק שם של אגף כיסוי קטן של
המקום שבו המכונות האלוהיות באמת מפותחות. עברנו ליד אחד
מבודקי האיכות,
- "מה הוא עושה?" שאלה אותי אשלי
- "הוא מבצע תהליך שנקרא בדיקת איכות, הוא בודק שהדבר שמייצרים
כאן עובד כמו שצריך ואין בו תקלות"
- "למה צריך לעשות את זה?"
- "אנשים שהולכים לקבל את המוצר שהוא בודק בטוחים שהמוצר בסדר
גמור, ואם הם יתאכזבו הם עלולים לכעוס"
- "אז מה בודק איכות עושה?"
- "הוא מלווה את המוצר לקראת השלבים הסופיים שלו ובודק האם הוא
תקין, לאחר שהוא מוודא כי המוצר תקין, אפשר להוציא אותו לאור"
- "להוציא לאור?"
- "כן, אחרי שמסיימים לייצר את המוצר, אפשר להוציא אותו לאור,
משמע, להוציא אותו מחוץ למפעל כדי שאנשים אחרים יוכלו להשתמש
בו"
המשכנו ללכת, ולפתע אשלי הצביעה על משהו במרחק, לא הייתה לי
ראייה טובה מספיק ולא הבנתי על מה היא מצביעה, היא גררה אותי,
ואז הצביעה על תיקן מת, "למה הוא נראה שונה?" היא שאלה. התיקן
היה מעוך, הדם והמיצים שלו לידו, סביר להניח שהוא טיפס על אחד
ממסכי המחשב ואחד העובדים פשוט מעך אותו בתחושת גועל. לא ידעתי
כיצד אני אוכל להסביר את הדבר הזה לאשלי.
- "הוא מת" אמרתי לה, בצורה מעוררת רחמים של אדם שאין לו מה
להגיד
- "מה זה מת?" היא שאלה
- "קשה להסביר בדיוק, מת זה כשמשהו מפסיק לתפקד"
- "זאת אומרת שאם אני אפסיק לזוז אני אהיה מתה?"
- "לא, כי את יכולה לחזור למהישך לזוז אחר כך"
- "אז זאת אומרת שאם אני לא אוכל לזוז אני אהיה מתה?"
- "לא, כי עדין יהיה לך תפקודים, את תוכלי עדין לחשוב ולנשום"
- "אז מת זה מי שלא יכול כלום?"
- "כן, בערך"
- "אז למה הג'וק הזה מת?" היא שאלה והתחילה לבכות, חיבקתי אותה
ושמתי לב שחלק מהעובדים הסתכלו עליה, סימנתי להם לא להסתכל,
חלק מהם הקישבו אבל חלק מהם המשיכו להסתכל על אשלי. זו הייתה
הפעם הראשונה שבה אשלי בכתה ליותר מדקה אחת,
- "מוות זה משהו שקורה לכל אחד, כשאתה מת אתה גם מפסיק להרגיש"
אמרתי לה
- "אבל למה?"
- "זה קורה כדי להזכיר לנו שאנחנו צריכים לעשות משהו כשאנחנו
חיים, לחיות זה ההיפך מלמות"
- "אבל זה עצוב"
- "אני יודע, אבל יש דברים שצריך לקבל את זה שהם קיימים, תחשבי
על הצד החיובי, תחשבי על זה שאנחנו חיים עכשיו, ותחשבי על זה
שאנחנו צריכים להנות מכל רגע של החיים, המוות הוא משהו שנועד
להזכיר את זה לבני האדם"
- "אבל כזאני אהיה מתה אני אהיה עצובה"
- "כשמתים, כבר לא מרגישים כלום, אפילו לא עצב, כשמישהו מת אלו
שעצובים זה האנשים שהוא אוהב ואיבדו אותו"
- "אז אני מקווה שתמיד נהיה מאושרים בזמן שאנחנו לא מתים"
- "גם אני" עניתי לה.
פרק שישי: חריגה
בפרוייקט אשלי היתה בעיה אחת, כפי שציינתי קודם, אשלי התפתחה
מהר מאוד, בהתחלה הייתי מודאג מהאפשרות של זיקנה דוהרת, אבל
כאשר בדקתי את אשלי היטב הבנתי שהמתכננים של אשלי בנו את מערך
הגדילה שלה בשונה מבני אדם אחרים, אחרי כ20- חודשים התהליך
אמור היה לקפוא, אשלי הייתה אמורה להישאר במצבה בגיל זה למשך
הרבה שנים. אבל הגניטקאים הגאוניים לא חשבו על דבר אחד, באיזו
מסגרת אשלי תבלה את "חודשי הילדות" שלה? כל נסיון להכניס אותה
לבית ספר היה נכשל מיד, חבריה של אשלי לכיתה היו תוהים כיצד
בסוף השנה היא כבר הגיע לממדים של ילדה בת 12. לבסוף עלה
הרעיון להכניס את אשלי לחוגים שונים, אבל לדאוג שהיא תהיה למשך
חודש בכל חוג, כאשר אשלי הייתה שואלת אותי למה לומדים כל כך
לאט בחוגים הייתי עונה לה שהחוגים זה למעשה משהו שנועד יותר
לחיברות, אבל בליבי תהיתי כמה זמן אני אוכל להסתיר ממנה את
האמת. אני תוהה האם מה שעשינו שם היה חכם, לאשלי לעולם לא היה
חבר טוב, הרי היא נפרדה מכל חבריה כעבור חודש. האנשים בראמא-טק
לא הבינו שאף פסיכולוג לא יכול לעזור לאשלי, פסיכולוג נועד
לטפל בבני אנוש עם בעיות אנושיות, ולא בבעיות של "הומודאוס",
מלבד זאת, לא הייתי פסיכולוג מומחה. "הומודאוס" היה השם שניתן
ל"גזע" של אשלי, המשמעות שלו היא "אדם אלוהי", אני תמיד
התייחסתי לאשלי כמו אל בן אדם רגיל, אבל בסופו של דבר, גם אני
לא יכול להכחיש שאשלי היתה הרבה דברים, אבל רגיל לא היה אחד
מהם. אני לא אשכח את היום שבו אשלי חזרה מהחוג לציור, הסתכלתי
בעיניים שלה וראיתי בהם עצבות, אפילו היה שמץ של דמעה. הרגשתי
לא טוב, אשלי כמעט ואף פעם לא בכתה.
- "למה את בוכה?" שאלתי אותה
- "כי אין לי חברים ארוכים" היא אמרה בקול מלא בעצב
- "חברים ארוכים?"
- "כן, חברים שנשארים יותר מחודש"
- "אשלי, אני מבין את הסבל שלך, אבל יש סיבה לזה"
- "למה? לא אוהבים אותי, לא רוצים אותי?"
- "בטח שרוצים אותך" אמרתי לה וחיבקתי אותה
- "אז למה?"
- "את גדלה הרבה יותר מהר מהילדים האחרים, תסתכלי על עצמך
במראה, את בת 9 חודשים, אבל ילדה רגילה הייתה מגיעה למצב
הגופני שלך רק בגיל 9 שנים"
- "למה?"
- "תשמעי אשלי... את לא בדיוק כמו הילדים האחרים" אמרתי לה
והרגשתי את הזיעה על מצחי
- "אז מה אני?"
- "תשמעי, אנחנו... את לא נולדת כמו כל ילד"
- "מה?"
- "לא תהית פעם איך זה שאין לך אמא?"
- "חשבתי שאולי קרה לה משהו, ראיתי שכשאתה איתי אתה קצת עצוב,
אז חשבתי שאולי זה כי אני מזכירה לך אותה"
- "לא, אני לא עצוב כשאני איתך" אמרתי לה, אבל תהיתי, אולי חלק
מהרגשות שהפנמתי דלפו החוצה.
- "אז למה אין לי אמא?"
- "אין לך אמא, כי את לא כמו שאר הילדים, אנחנו... יצרנו אותך,
ניסינו לעשות ילדה מושלמת" אמרתי לה, חשבתי שהדרך הכי טובה
לספר לה זה לגשת לעניין ישירות
- "יצרתם?"
- "כן, את לא בן אדם רגיל, את מיוחדת"
- "אבל למה אין לי חברים ארוכים?" היא בכתה
- "כי את גדלה יותר מהר, ואסור שבני אדם ידעו שאת שונה מהם,
בני אדם לא אוהבים דברים שונים מהם"
- "אבל למה?"
- "אף אחד לא יודע למה אשלי, לא רק במתמטיקה יש אכסיומות, גם
בחיים"
- "יום אחד עוד יהיו לך חברים ארוכים, כשתגיעי לגיל שבו תפסיקי
לגדול במהירות כזאת, ואז בני אדם יחשבו שאת כמוהם, אז גם לך
יהיו חברים רגילים" אמרתי לה בנסיון לנחמה
- "מתי?"
- "עוד שנה, אז תגיעי לגודל מלא, אז תהיי יותר דומה לבני האדם
האחרים, ואז לא תרגישי יותר בודדה"
- "אתה מבטיח?"
- "כן, אני מבטיח" ובכך עשיתי את המעשה שחלק ממני מתחרט עליו
עד היום, כעבור כשנה שיחררתי את אשלי לחופשי, זו היתה השגיאה
שלי, אני מקלל את עצמי עליה מד יום ביומו. למחרת אשלי כבר בכלל
לא היתה עצובה, כששאלתי אותה איך היא מרגישה והאם היא אינה
עצובה היא ענתה לי במשפט שאני זוכר עד היום:
"למה לבכות כשאפשר לצחוק ולמה להתעצב כאפשר לשמוח, מפרח החיים
את הצוף יש לינוק כדי שגם אתה כפרח תוכל לפרוח", לאחר מכן היא
הוסיפה "אני אעמוד בשנה של בדידות", "אני בטוח לגמרי" עניתי
לה.
פרק שביעי: כאב
להיות אנושי, מה זה אנושיות, היכן נמתח הקו בין אנושיות לבין
מכניות חסרת נשמה? זו אחת מהשאלות שפרוייקט אשלי הציג ועד היום
לא הצלחתי לפתור בצורה מדויקת. זה קרה כשאשלי הגיעה לגיל 11
חודשים, יצאתי איתה לטיול רגלי בחיק הטבע, כמובן שזה לא היה
הטבע האמיתי, היינו בתוך גבולותיו הבטוחימ של האזור שנשלט על
ידי ראמא-טק, הם לא היו טיפשים מספיק לתת לניסוי שלהם להסתובב
חופשי. במהלך החודשיים האחרונים לי ולאשלי היו הרבה שיחות לגבי
האופי המיוחד שלה, היא כבר התחילה להבין את זה שהיא לא בדיוק
כמו שאר בני האדם, אני מעולם לא הסתרתי ממנה את האמת, ועניתי
על כל השאלות שלה, אבל דאגתי שהעובדה שהיא "יצור מעבדה" תבוא
לה בהדרגה. אשלי קיבלה את העובדות הללו באומץ, היא לא פחדה
מעצמה וממה שהיא הייתה, אך גם לא הרגישה רגשי עליונות על שאר
בני האנוש. בזמן שהלכנו ברגל באיזור פסטורלי יחסית שראמא-טק
עיצבה במיוחד בשביל אשלי, שאלתי אותה:
- "אז את מאושרת?", אחרי הפעם העשירית כבר הפסקתי למנות את
מספר הפעמים ששאלתי אותה את השאלה הזו, אני מניח שכבר עברתי את
המאה.
- "כן, הידיעה שחייתי הופכת אותי למאושרת, עצם העובדה שהשפעתי
אפילו קצת על היקום שלנו מביאה לי אושר"
- "אבל, לא מפריע לך ש..."
- "לא, לא מפריע לי להיות פריקית, לא אנושית, מפלצת, יוצאת
דופן, תופעה לא טבעית וילדת מעבדה, שכחתי משהו?" היא קטעה אותי
לפני שהספקתי לסיים את המשפט.
- "אל תקראי לעצמך בשמות האלו"
- "אבל זה מה שאתה חושב, ולכן אתה חושב אני צריכה להיות עצובה,
אבל אני לא עצובה, אני יודעת שבמוח אני אנושית, אני יכולה
להיות מאושרת וזה מה שהופך אותי לאנושית, אני יכולה לאהוב, אני
גם אנושית בחיצוניות הגופנית שלי, רק הפנימיות הגופנית שלי היא
לא אנושית"
- "אתה מבין, אתה לא צריך לד..." מיד הסתכלתי לראות למה היא
הפסיקה לדבר, היא נפגעה בראש מאחד מענפי העצים, מרוב הריכוז
שלה היא לא הבחינה בו. הלכנו באיזור תלול יחסית, ואשלי התגלגלה
למטה כמה פעמים, ניסיתי לעצור את נפילתה אך לא הייתי מהיר
מספיק, רצתי אחריה עד שנפילתה נעצרה, היא התגלגלה כמו אבן
במורד הגבעה ויכולתי רק לצפות. כשהגעתי אליה ראיתי שהיא נקעה
את הרגל, הסתכלתי על הפנים שלה וראיתי את עוויתות הכאב על
פניה, נמלאתי רחמים אליה, כה שבירה, למרות כל ההנדסה הגנטית
המשובחת, גם היא יכולה לנקוע את רגלה.
- "אתה יכול אולי לעזור לי ללכת?" היא שאלה בקול מלא בכאב
- "כמובן, אני ארים אותך" אמרתי לה
- "בסדר" היא אמרה
היא לא הייתה היסטרית בשום צורה, כאב לה, אבל הכאב לא עירפל
אותה ולו במקצת, היא פעלה בקור רוח, בלשון המעטה. גם במהלך
הדרך שלנו חזרה למבנה של ראמא-טק אשלי לא הראתה כלל סימני
דאגה, היא תיפקדה בסדר גמור, כשהגענו לראמא-טק דאגתי לארגן לה
את הטיפול הטוב ביותר, ודאגתי שהתרופות שיינתנו לה יהיו
מותאמות לגנטיקה יוצאת הדופן שלה. זה היה עוד אחד מהרגעים
המעטים בפרוייקט אשלי שבהם השתמשתי בידע שלי בתחום הגנטיקה,
אני תהיתי כבר אז מה היתה הסיבה היחחידה האמיתית שקמרון אירגן
שאני אהיה בפרוייקט, האם ראמא-טק מבצעת מחקרים פסיכולוגיים על
עובדיה?, האם אני נמצאתי כבעל האישיות המתאימה ביותר לתפקיד
חונך? האם זו הסיבה שאני מרגיש כה קרוב אליה? עד היום אינני
יודע את התשובה. למחרת ראיתי את אשלי עם גבס, היא התרגלה לצעוד
עם גבס, שאלתי אותה מה שלומה, "מצוין" היא ענתה לי, אם היה
מדובר באדם אחר הייתי חושב שהוא משקר, אבל ידעתי שאשלי אומרת
את האמת, למדתי להכיר אותה טוב, אבל באותו יום היתה לי הדגמה
למשהו שראיתי אצלה כבר בעבר, אך לא הייתי מודה לעוצמה הרבה
שלו, ליכולת האדירה שלה לספוג סבל, לכך שאשלי לא ידעה מהו סבל,
היא ידעה להיות עצובה, או לחוש כאב, אך היא לא ידעה באמת מהו
כאב, כל דבר היה עבורה תחושה רגעית, לא היה דיכאון מתמשך. מה
זה אומר להיות אנושי? ישנם שיגידו שלהיות אנושי זה לאהוב,
לשמוח, לא לפעול תמיד בקור רוח, לדעת להנות מהחיים, אך ישנם
אחרים שיגידו שמותר האדם מהבהמה בכך שהאדם יכול להיכנס לדיכאון
עמוק, להרגיש עצב, לבכות, לכעוס, לכאוב. כולנו יודעים שמבחוץ
אשלי הייתה לא אנושית, היא הייתה הומודאוס, אך מה היא הייתה
מבפנים, אדם?, חיה?, מכונה?, אלה?.
פרק שמיני: קשר אחר
כשאשלי הגיעה לגיל שנה היא התחילה לעבוד בתור עוזרת המחקר של
ניקה אנטוני. כמו שכבר אמרתי, אני תמיד חשבתי על אנטוני בתור
גוש קרח לא אנושי שאי אפשר לבטוח בו, אך אשלי הסתדרה איתה טוב.
הפרוייקט ששתיהן עבדו עליו היה אחד מהפרוייקטים הגדולים של
אנטוני, היא אולי לא היתה בן אדם טוב, אך היא היתה מדענית
מוצלחת. אשלי תמיד הייתה מספרת לי בהתלהבות על ההתקדמויות
במחקר, זו היתה התלהבות שהיתה כה מנוגדת לקור של ניקה, אשלי
התנהגה כמו ילדה שחוקרת צעצוע חדש, ולא כמו דוקטורית מנוסה
ושחוקה שעובדת רק בשביל המשכורת החודשית. בתקופה הזאת ראיתי
שאשלי היתה יותר מאושרת מהרגיל, היא נהנתה מאוד לעבוד עם ניקה,
ואני נהניתי לראות אותה מאושרת, על אף קירבתה לאדם שאני מטיל
ספק כבד באנושיותו. נהייתי סקרן לגבי טבע העבודות שאשלי מבצעת
עבור ניקה, לכן החלטתי לעשות, כעבור זמן כחודש כמה בירורים
קטנים משלי. אני מניח שבשלב הזה אתם שואלים את עצמכם למה לא
שאלתי את אשלי על כך, הסיבה שלא עשיתי זאת היתה שידעתי שאני לא
אקבל ממנה תשובה ישירה, אשלי אהבה כל כך לעבוד אצל ניקה שגם אם
היה מדובר בעבדות ימי-ביינימית היא היתה מתארת את זה כחוויה
מרגיעה של ריפוי בעיסוק. לא הופתעתי לראות שניקה העסיקה את
אשלי בעבודות קטנות למדי, כך שאשלי לא תוכל לגנוב ממנה שום
רעיון, העבודות של אשלי היו העבודות שנותנים בעיקר לעוזר קטן
וחסר משמעות, הרגשתי נפגע מההתנהגות של ניקה, אבל כמובן שלא
ציפיתי ממנה למשהו אחר. אך הפעם, זה היה שונה, הפעם היא תימרנה
את אשלי, ה"בת" שלי, והחלטתי להתעמת על זה, הגעתי למשרד שלה,
לפני שהספקתי להגיד משהו היא קטעה אותי:
- "מה אתה עושה פה? אני עסוקה" היא אמרה
- "אני רוצה לדבר איתך על משהו" אמרתי
- "זה לא סובל דיחוי?"
- "לא, זה לא"
- "בסדר, תגיד את זה כבר, אתה נראה עצבני"
- "לאחרונה התחלת להעסיק את אשלי, שמתי לב שכל העבודות שאת
נותנת לה הן עבודות פקידותיות, ולא עבודות מחקריות. מלבד זאת,
את לא נותנת לה שום משכורת"
- "אז מה?"
- "אז זה ניצול"
- "זה לא ניצול, אני נותנת לאשלי תמורה אחרת, שחשובה לה יותר
מכסף"
- "מה את כביכול נותנת לה?"
- "תשומת לב, חברות, אימהות"
- "כן בטח, את?"
- "אני לא באמת מרגישה את הדברים האלו, אבל הילדה קונה את זה"
- "תקשיבי לי ניקה, תפסיקי לנצל אותה, היא בסך הכל ילדה"
- "אתה תקשיב לי, יש לי עוזרת מעבדה מצוינת, יש לי פרויקט ממש
עצום ואני אצטרך במשך עוד חודש, אחרי שהחודש יגמר אתה תוכל
לקחת אותה בחזרה, אני אמציא לה איזה סיפור, מרוצה?"
לא עניתי לה, לא הייתי מרוצה, אבל ידעתי שלקרוע את אשלי מניקה
בכוח יעשה אותה עצובה, גם אם רק ליום אחד, לכן נתתי לניקה
לנצח, למרות הגועל שחשתי הייתי חייב להודות שעבור אשלי מדובר
בחוויה חיובית. כעבור חודש, ניקה אכן סיימה את העבודה עם אשלי,
כמו שהיא הבטיחה, אשלי היתה קצת עצובה, אבל לא באופן משמעותי,
היא הוקירה את החודשיים האחרונים בליבה, והרגישה איתם טוב, חוץ
מזה היא עדין היתה מדברת עם ניקה מדי פעם, עד כמה שהיה קשה לי
להודות בזה, לפעמים היה נראה שניקה מתרככת טיפה כשהיא ליד
אשלי, אך אינני רוצה לעשות רושם מוטעה, עדין חשבתי שניקה היא
גוש קרח חסר לב. יום אחד לאחר שתקופת העבודה של אשלי הסתיימה,
שאלתי אותה,
- "למה נהנית לעבוד אצל ד"ר אנטוני?" שאלתי אותה
- "הייתי מדברת איתה בזמן העבודה" היא ענתה לי
- "אבל את יכולה גם לדבר איתי"
- "אבל כל אחד שונה, כשאני מדברת עם ניקה, אני רואה דברים שאני
לא יכולה לראות בך, היא בן אדם שונה, היא חברה שלי, והיא גם
קצת כמו אמא שלי"
- "למה את מרגישה ככה?"
- "אני יכולה לדבר איתה על דברים שאני לא יכולה לדבר איתך,
דברים שאתה לא מבין או שלא מעניינים אותך"
- "את תמיד יכולה לדבר איתי" אמרתי לה, אך ידעתי שתמיד יהיו
הדברים שעליהם היא לא תוכל לדבר איתי.
כמה שעות לאחר מכן, אשלי הלכה לישון, עד היום אני לא מאמין,
אבל באותו היום הרגשתי קנאה לאשלי, כמובן שהדחקתי את הקנאה הזו
למענה, אבל הקנאה הזאת היתה סימן, היא היתה סימן שאני באמת
אוהב את אשלי, ושהיא באמת יקרה לליבי.
פרק תשיעי: מיניות
כשאשלי הגיעה לגיל שנה וחמש חודשים ניתן כבר היה לראות בבירור
את תסמיני השיוני. הילדה הפכה לאישה צעירה, "לפני כשנה וחצי
היא עוד לא הייתה קיימת", חשבתי לעצמי. אשלי נראתה כמו שילוב
טהור של יופי, תמימות ומיניות, היא התנשאה לגובה של מטר
ושביעים סנטימטרים, היו לה עיניים כחולות ובהירות, אף קטן
ו"כפתורי", שיער ארוך וגולש שהגיע עד לגב התחתון, שדיים קטנים
וזקורים, וחיוך טהור ומלא תמימות. כשהייתי מסתכל עליה הייתי
תוהה על הצירוף הפרדוקסלי הזה של מיניות ושל תום. החברה תמיד
גורמת לנו לחשוב על מין כעל דבר מלכלך, אבל אשלי היתה מנותקת
מאותה חברה של חולצות בטן ושדיים סיליקוניות. חשוב לי להבהיר
לכם שמעולם לא חשקתי באשלי, היא הייתה ביתי, גם אם לא במובן
הביולוגי. האחד מהימים באותה התקופה ניגשה אליי ניקה ושאלה
אותי,
- "איך זה לראות את הבת שלך הופכת לאישה?"
- "למה את שואלת?" עניתי לה בקרירות
- "סקרנות"
- "לא ידעתי שאת מסוגלת לזה" עניתי לה, היא ידעה שאני כועס
עליה בעקבות דרך שבה היא התנהגה אל אשלי.
- "אני הרווחתי כוח עבודה בחינם, אשלי הרוויחה חברה, ואולי אף
יותר מזה, כולם יוצאים מורווחים, חוץ ממך. אתה מקנא?".
- "לא, הבעיה שלי היא לא קנאה, הבעיה שלי היא שעשית מעשה שפל,
מעשה חסר כבוד".
- הווו, כבוד, איזו מילה רחוקה... זה אולי יפתיע אותך גנדרסון,
אבל פעם המילה 'כבוד' היתה גם באוצר המילים שלי, אני זוכרת את
הימים האלו, האמונה שלי בכבוד הובילה אותי לתופת נוראה מעבר
לכל מה שתוכל אי פעם לתאר, פתח את עיניך ריק, הכבוד מת לפני
שנים רבות מספור".
אחרי שהיא אמרה את הדברים הללו, לא ידעתי כיצד להגיב, ראיתי
דמעה בעיניה והיה נדמה שהיא התאמצה להחניק בכי. לפני שהספקתי
להגיד משהו, היא המשיכה,
- "תשמור על הבת שלך גנדרסון, היא מאמינה בכבוד ובדברים דומים
לו, תשמור עליה".
- "את מתכוונת להתפתחות המינית שלה? המיניות שלה היא לא טמאה,
היא לא יכולה לטמא את הנפש הזכה שלה. אשלי לא צריכה לבחור בין
אהבה למין, אלו דברים נפרדים זה מזה" עניתי לה.
- "בזה אתה צודק, אין ביניהם קשר, וזאת האזהרה שלי אליך, האהבה
נקברה יחד עם הכבוד, המקום הזה נבנה על הריסותיהם. אשלי אולי
לא בחרה, אבל העולם בחר, הוא בחר במיניות של הלכלוך, ולא
במיניות של האהבה".
השיחה עם ניקה הותירה אותי בלא מילים, לא ציפיתי ממנה להתנהגות
שכזו, תהיתי מה אירע בעבר שלה, אך לא יכולתי להתמקד בעבר, היה
עלי להתמקד בעתיד, העתיד של אשלי. ראיתי שאשלי נהייתה יותר
חסרת סבלנות, עברה כבר יותר מחצי שנה מאז היום שבו הבטחתי לה
שאני אשחרר אותה, בשביל יצור עם תפיסת זמן כמו של אשלי זה היה
פרק זמן של שנים של בדידות. אשלי רצתה להשתחרר, ראיתי את זה
בעיניים שלה. כל פעם שהייתי צופה בה, שפת הגוף שלה כמו צעקה,
"אני אסירה". הסתכלתי עליה שנית בעצב, ולפתע דיוק קמרון החל
לדבר אליי, תמיד היה לו הכישרון להופיע מאחורי אדם כשהוא לא
מצפה לכך, סביר להניח שכך הוא הצליח להפוך להיות בעל עמדה
בארגון כמו ראמא-טק.
- "אז, איך אשלי מתקדמת?" הוא שאל.
- "היא משתנה, נהיית בוגרת יותר, חכמה יותר" עניתי לו.
- "ומשועממת יותר?".
- "כן, גם משועממת".
- "אתה יודע מה אנחנו נצטרך לעשות בקרוב, נכון?".
- "כן, אנחנו נאלץ לשחרר אותה".
- "אני יודע שאתה מסתייג מכך ריק, אם אתה רוצה אני אהיה מוכן
למנות לך מחליף"
- "לא, אני נכנסתי לפרוייקט הזה מתוך ידיעה מלאה של העובדה
שאנחנו הולכים לשחרר אותה, ואני תמיד מסיים את מה שאני
מתחיל".
- "אם כך, האם אתה רואה סיבה שאיננו יכולים להתחיל לאמן את
אשלי לקראת העולם החיצון בחודשים הקרובים?".
- "אינני רואה שום גורם מפריע, אני הייתי רוצה להיות נוכח
ב'אימונים' של אשלי אם הדבר אפשרי".
- "כן, אבל אתה תהיה שם כמשקיף בלתי נראה, הנוכחות שלך עלולה
להפריע, אשלי אוהבת אותך, אתה כמו אבא בשבילה, ואתה עלול להסיח
את דעתה מהמבחנים".
- "בסדר גמור, תודה לך".
- "תודה לך ריק, על התעוזה שלך, מעטים היו מוכנים לעשות את מה
שאתה עשית".
- "העבודה הזאת לא היתה תמיד תענוג עבורי, אבל אני לא מתחרט על
כך שעשיתי אותה". למחרת סיפרתי לאשלי על השיחה שלי עם קמרון,
היא הייתה מאושרת, היה לה ברק בעיניים של חיה שעומדים לשחרר
אותה מהכלוב, והרי במובנים מסוימים זה באמת היה כך.
פרק עשירי: שחרור
עברו שלושה חודשים שבהם אשלי עבר אימונים שונים, היא עברה
שיעורים על העולם שבחוץ, לימדו אותה להסתיר את זהותה. העברתי
את אשלי מבחנים שונים והייתי צריך להעביר עליה את חוות דעתי,
כיום, במבט לאחור אני רואה שניסיתי לעכב מה שיותר את היציאה של
אשלי לעולם, אני לא יודע האם זה היה מתוך אהבה אליה או מתוך
חלק קטן ממני שפחד ממה שעלול לקרות, ולמרבה הצער אכן דברים
קרו. ביום האחרון של אשלי בתחומיה המוגנים של ראמא-טק ניהלנו
את השיחה שאמורה היתה להיות שיחתנו האחרונה:
- "אז, את מוכנה?" שאלתי אותה
- "כן, יותר מתמיד, אני כבר רוצה לצאת" היא ענתה לי
- "את יודעת, העולם שבחוץ הוא לא תמיד מקום נחמד"
- "כן, אבל הוא נפלא, ומעניין, ואני אמצא בו חברים"
- "אני בטוח בכך, את בטוחה שאת לא רוצה להישאר עוד קצת כאן?"
- "לא, אני בטוחה, אני רוצה כבר לחוות את הכל, חברות, ידידות,
תשוקה, אהבה, עצמאות ועוד אלפי דברים אחרים שאני לעולם לא אוכל
לחוות כאן"
- "אני מבין, אבל את זוכרת את ההנחיות?"
- "כן, אני זוכרת, אתם אירגנתם לי עבודה במשרדים של תעשיות
וונדרלנד, זאת חברה קטנה שעוסקת בפיתוח של שבבים לצרכי תקשורת,
אני אעבוד שם בתור מזכירה, אבל יש סיכוי שאני אצליח להתקדם
היטב בסולם הדרגות, זאת עבודה שבמסגרתה תהיה לי אינטראקציה עם
הרבה אנשים כך שאני אוכל לפתח עם חלקם קשרים שמעבר לעבודה"
- "ולגבי הדירה?"
- "אני אגור בדירה שכורה עם עוד שותף ושותפה, הדירה נמצאת
ברחוב פיין, מספר בניין 57 דירה 9"
- "ומהי הזהות שלך?"
- "אני היא אשלי פקו (pecco) , בת 21 שנים, אני גרה בסן
פרנסיסקו מאז שנולדתי, אני גדלתי בבית יציב ומתפקד, למדתי
באוניברסיטת ייל, ההורים שלי עברו למינסוטה כדי לגור יותר קרוב
לאחותי, אני לא מנהלת איתם קשר רציף, ובמידה שמישהו ישאל אותי
עליהם פרטים אני אתן פרטים שגויים, במידה ומישהו ישאל אותי
לגבי הפרטים שנתתי אני אגיד שהם כנראה עברו דירה או משהו ושלא
דיברתי איתם כבר הרבה זמן"
- "אם כך, אז כנראה שזאת פרידה"
- "כן, אבל אני יודעת שאתה תבוא לבקר אותי מדי פעם"
- "ברור שאני אבקר את הבת שלי"
- "תודה, אתה לא יודע כמה היית יקר לי, למרות שלא היית לי אבא
ביולוגי, אני חייבת לך כל כך הרבה דברים"
- "את עומדת להיות עצמאית, בחורה עצמאית לא חייבת שום דבר לאיש
מלבד לעצמה"
- "אבל אני תמיד אוהב אותך"
- "וגם אני אותך, היי שלום אשלי, קיבלת את מה שרצית"
- "שלום"
הייתי עצוב, אבל שמרתי על מראה חזק וגאה בשביל אשלי, ידעתי
שהולך להיות לה קשה ולא רציתי לגרום לה לעוד יותר קשיים במסע
שהיא יוצאת אליו.
- "אז שיחררת אותה לחופשי?" שאל אותי קמרון כמה שעות מאוחר
יותר
- "כן" עניתי לו
- "אני רואה שקשה לך, אני אדם שתמיד התחשב בעובדים שלו, אתה
רוצה אולי לצאת לאיזה תקופה של חופש, עם משכורת, מגיע לך על כל
העבודה הקשה שעשית"
- "האמת היא שכן, אבל אני לא רוצה לצאת לחופש מכיוון שהעבודה
עייפה אותי , אני רוצה לצאת לחופש מכיוון שאני עצוב שהיא
הסתיימה, ואני רוצה לשכוח מזה"
- "אני מבין, בגילי המופלג הייתי צריך לראות את ילדיי עוזבים,
זו אף פעם לא חוויה קלה, אבל לומדים להתגבר עליה, גם אתה,
גנדרסון, תתגבר עליה."
- "אני יודע, אבל אני צריך קצת הפסקה"
- "אני מכבד את זה, אני איידע את כל האנשים המתאימים ואם יהיה
צורך המשכורת שלך באותה תקופה תמומן מהכסף שלי"
- "תודה לך"
סיימתי לדבר איתו, לאחר מכן ניקה עברה והסתכלה עליי, ראיתי
במבט שלה סקרנות, אך ראיתי בו גם נסיון להגיד שהיא מבינה את
הכאב שלי, אני חושב שהמבט היה הדרך שאדם קר כמוה יכול לטפוח
לאדם אחר על השכם, כיבדתי אותי על זה, אבל מיד אחר כך, אחרי
שסידרתי את כל העניינים הביורוקרטיים הלכתי לדירה שלי
והתמוטטתי.
פרק אחת עשרה: מפגש
היתה לי חופשה מהעבודה למשך חודש, רציתי לקחת את החופשה הזאת
כי העזיבה של אשלי היתה עבורי מעמסה קשה מדי. ביליתי את החודש
שלי בלאס-וגאס, עיר של אלכוהול, נשים, הימורים, וכל שאר דרכי
הבריחה מהחיים. כך הימים חלפו, מבחורה להימור, היה לי הרבה כסף
נזיל, שחלק משמעותי ממנו שימש לקניית התענוגות הרבות בעיר
הנוצצת. על אף כל אותם תענוגות נשאר בי חלק שהיה עצוב,
התגעגעתי לאשלי, רציתי לראות מה עלה בגורלה, לכן שמחתי כאשר
כמה ימים לפני חזרתי מווגאס התקשר אליי קמרון והודיע לי שהוא
רוצה שברגע שאני אחזור אני אבצע בירור על מצבה של אשלי. בד"כ
זה לא היה הסגנון של ראמא-טק להשאיר התקדמות של פרוייקט ללא
פיקוח, אך במקרה של אשלי חלק מהמבחן של הפרוייקט היה לראות
כיצד הוא יתקדם ללא כל פיקוח מצד ראמא-טק, פרוייקט אשלי עבר
בדיקה מתמדת במשך כמעט שנתיים, אך בראמא-טק ידעו שהם אינם
יכולים לעשות דבר למען אשלי ברגע האמת. כשחזרתי לראמא-טק עברתי
תדרוך קל, לאחר מכן קיבלתי מזומנים, ומסמכים מזוייפים כך שאוכל
להגיע לאשלי בתור בעיה, הזהות שלי היתה הזהות של ריק אמוס, שם
לטיני מאת לטעמי, אך זה לא היה שמי אמיתי, זה היה רק השם של
ידיד של אשלי מימי האוניברסיטה, כמובן שלא הייתה אוניברסיטה,
או ידיד, אבל ראמא-טק דאגה לזייף את כל הנתונים האלו ביסודיות
רבה. יום לאחר מכן, כבר הייתי בסן פרנסיסקו, הטיסה היתה קלה
וללא בעיות, וכעת ישבתי במונית, נוסע לרחוב פיין. הגעתי לדירה
של אשלי, דפקתי בדלת, לא היתה תשובה, דפקתי שנית בקול רעם, אך
גם אז לא ענה לי איש. בדקתי שנית את הכתובת, אך היא היתה
מתאימה, ניסיתי את הפלאפון של אשלי, אך הוא לא היה זמין,
החלטתי שהדבר הכי חכם יהיה להסתובב קצת בעיר ולחזור מאוחר
יותר. לאחר כמה שעות, חזרית לדירה של אשלי, אך גם הפעם לא היתה
תשובה, הבנתי שמשהו לא בסדר, חזרתי למלון שבו שהיתי, ישבתי על
הספה וניסיתי לחשוב על דרך פעולה, הטלוויזיה היתה דלוקה ברקע,
ולפתע שמעתי את הקריין אומר: "והרי ההתפתחויות בפרשת הרצח
שהסעירה את סן פרנסיסקו, נתפסה המתנקשת במנכ"ל פרוטו-צ'יפ,
המתנקשת היא אשלי פקו, מזכירה בחברה המתחרה, וונדרלנד", המשכתי
להאזין למהדורת החדשות, לא יכלתי לזוז ממקומי מרוב ההלם.
"אשלי, רוצחת? איך?" חשבתי לעצמי, הייתי כה מזועזע, "במה הבת
שלי הסתבכה?" אמרתי לעצמי. לאחר שדיווחתי לקמרון הוא איפשר לי
לבקר אותה בכלא, כעבור כמה ימים, הסידורים סודרו, וישבתי מול
אשלי,
- "למה עשית את זה?" שאלתי אותה.
- "אני רק עשיתי מה שביקשו ממני בעבודה" היא ענתה.
- "מה?".
- "הבוס שלי דיבר על התכנית שלו, ואני ביצעתי".
- "למה את מתכוונת?".
- "הבוס שלי רצה להעמיד פנים שהוא מוכן לתת לפרוטו-צ'יפ להשתלט
על החברה שלנו, למעשה זה היה תכסיס, היינו אמורים לתקוע להם
סכין בגב".
- "מה זאת אומרת?".
- "סכין בגב,".
לא הייתי יכול להגיב, הקלות הבלתי נתפסת של הדברים שהיא אמרה,
לא ידעתי מה לחשוב, לא ידעתי איך להבין את מה שקרה כאן, האם
הבוס של אשלי נתן הוראה לרצוח?, ידעתי שזה לא יכול להיות, זו
דרך מלוכלכת מדי לבצע מלחמת תאגידים.
- "אשלי, את בטוחה שזה מה שהוא אמר?" שאלתי אותה.
- "שמעתי אותו אומר 'הערב נתקע לפרוטו את הסכין בגב שמגיעה
להם'" היא ענתה לי.
- "אשלי, אני לא חושב שהוא התכוון למה שעשית"
- "אני רק ניסיתי לעשות את מה שאמרתם לי, להתקדם בסולם הדרגות.
פתאום כולם כועסים עליי, אני לא מבינה"
- "את גרמת מוות"
- "אבל מוות זה משהו שקורה לכל אחד, אלו היו המילים שלך"
- "כן, אבל, את גרמת למוות, התערבת בסדר האירועים הטבעי"
- "אני לא מבינה למה אתה מתכוון, קשה לי פה, אני מרגישה
ששונאים אותי"
- "אשלי, את עשית מעשה רע" אמרתי לה ועזבתי את המקום בעודי
חונק את הדמעות.
מרחוק עוד שמעתי אותה אומרת, "למה לבכות כשאפשר לצחוק ולמה
להתעצב כאפשר לשמוח, מפרח החיים את הצוף יש לינוק כדי שגם אתה
כפרח תוכל לפרוח". הלכתי משם, מהר ככל שיכולתי.
פרק שתים עשרה: אפילוג
כשאני מתחיל משהו, אני מסיים אותו, ואני חושב שצריך לסיים את
פרוייקט אשלי. משהו השתבש בפרוייקט, אני לא מבין בדיוק מה,
ולמה, אבל אני חושב שהתמימות של אשלי הפכה אותה למפלצת. כשאתה
תמים, אתה טהור, כשאתה תמים לחלוטין, אתה טהור לחלוטין. אשלי
היתה טהורה לחלוטין, כה טהורה עד שהיא לא ידעה את ההבדל בין
טוב לרע, לא היו לה את המחסומים שיש לכל אחד מאיתנו. המעשים של
אשלי העלו שאלה נוספת, במידה ו"תקיעת הסכין בגב" היתה מתבצעת
כמו שצריך, אנשים רבים היו נפגעים, הם היו מפוטרים מעבודתם,
קיים סיכוי גדול שחלק מהם לא היה מצליח למצוא עבודה נוספת,
וייתכן שאדם אחד, או אולי יותר היה למעשה מאבד את חייו כתוצאה
מהמעשה למרות שלא היה מתבצע רצח בפועל. האם אשלי פשוט הציגה
בצורה ישירה את מה שאנו מציגים בצורה מעורפלת דרך ביטויים?
יכלתי להמשיך לדון בשאלות הללו עד אין קץ, אבל אני כבר שומע את
הדפיקות על הדלת שלי לכן אני צריך לכתוב מהר. ראמא-טק החליטו
להעלים את אשלי מהכלא ולקחת אותה כדי לבצע בה מחקרים, הם
יודעים שאני מתנגד לפרוייקט אשלי, הם יודעים שאני אעשה הכל כדי
לעצור אותו, אבל לא איכפת להם. ברגעים אלו ממש הם אירגנו לי
זהות של פסיכופט אשר יש לנעול אותו בבית משוגעים על מנת שלא
יזיק לאיש, אני מניח שהם לא רוצים להרוג אותי כי הם חושבים
ששפיכת דם היא דרך מלוכלכת להיפטר ממני. אבל אני חושב שיש
סיכוי שאני אצליח להעביר את המסמך דרך רשת האינטרנט, לכן, לכל
מי שקורא את זה, הסיפור שקראתם כאן איננו עוד מתיחת אי-מייל,
הדברים שהתרחשו בגלל מעשיה של ראמא-טק הם אמיתיים לחלוטין, אני
שולח לכם את המכתב הזה בתקווה שמישהו יאמין לי, התקווה היחידה
שלי היא שמישהו יראה את המכתב, ניקה, כמה מעותקי המכתב הזה
הגיעו אלייך, טרחתי להצפין אותם היטב כך שהם לא יאותרו על ידי
ראמא-טק אם תמחקי אותם תוך כמה ימים. ניקה, אני פונה אלייך,
למען הערכים שמתו, למען המין האנושי, למען השפיות, תעשי משהו,
חייבים לעצור אותם, אחרת הם
END OF MESSAGE |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.