"איזה חתיך אתה עם המדים" אמרתי לו. זה היה יום ראשון מוקדם
בבוקר. הוא עמד לצאת לצבא. בלילה הקודם עשינו אהבה כמו שני
חתלתולים ועכשיו הוא עומד עם המדים אצלי בחדר וסוגר את הרוכסן
של התיק שלו, כולו נוטף גבריות כזאת. אני מסתכלת עליו בעיניים
חצי עצומות, על הגבר שלי, האהבה שלי. "יפה שלי" אני אומרת לו.
הוא מסתובב ומחייך אליי "רוצה לצלם אותי יפיפייה נמה?"
"אל תחמיא לעצמך יותר מדי" אמרתי בחצי חיוך והסתובבתי לקיר
מנסה להירדם. חמש דקות אחר כך הוא יצא מהבית, כשהוא לא שוכח
לנשק אותי לפני. נרדמתי כשאני חושבת עליו.

"אוף הטלפון הזה." סיננתי קללה, כשהטלפון לא הפסיק לצלצל.
הסתכלתי על שעון הקיר, השעה הייתה שבע בערב. שפשפתי את
העיניים, התמתחתי ושאפתי לתוכי את הריח שלו מהכריות והסדינים.
חייכתי לעצמי וקמתי להתקלח. הבית שקט. אמא ואבא בנסיעת עסקים
כבר קרוב לחודש, כיף אמיתי. מילאתי אמבט חם, התפשטתי ושוב,
צלצול טלפון טורדני. רצתי עירומה לענות.
"הלו?"
"היי מתוקה שלי"
זיהיתי את הקול. זאת היתה אמא של בן. תהיתי מה היא רוצה ממני.
"היי שוש... מה נשמע?" שאלתי.
"בן נהרג... בהיתקלות מחבלים." אמרה חרישית וקולה נשמע סדוק.
הטלפון נשמט מהיד. התמוטטתי על הרצפה. אני לא יודעת כמה זמן
שכבתי בלי לזוז ואז נשמעה דפיקה בדלת..
זאת הייתה שוש, אמא של בן.
פתחתי את הדלת, היא חבקה אותי כשדמעות זולגות מעיניה. ואני...
כל שיכולתי לחשוב עליו היה...

למה לא צילמתי אותו, למה לעזאזל לא צילמתי אותו.