היא שכבה באמבט מלא במים רותחים ובקצף. ביד אחת החזיקה סכין
גילוח ובשניה - ספוג בצורת כוכב.
היא העבירה את הסכין על הצוואר... על החזה... על הבטן...
עצמה עיניים... חושך... היא רצתה לעצום אותן לתמיד... לא
לפתוח... לא להתעורר... היא הרגישה את הסכין חותכת בבשר...
ביד, איפה שכל הורידים... את הכאב היא לא הרגישה... בגלל הכדור
המרדים.
בזוית העין, שהייתה מעט פתוחה, היא ראתה איך הקצף הלבן הופך
לאדום... היד שמטה את הספוג... הכוכב נפל... הסכין ננעץ בבשר
והיא לא ניסתה להוציא אותו, כי לא היה לה בכלל אכפת... היא
עצמה את העיניים חזק... וניסתה להתגבר על תחושת העיקצוץ
המטרידה שהרגישה... דקירות קטנות... מציקות... שייגמר כבר.
שיעטוף אותה כבר החושך. עברו כמה דקות... שנראו לה כנצח...
הכוח אזל ממנה... הידיים דיממו והיא החלה מרפה את האחיזה
בדפנות האמבט... הנה, זהו, עכשיו גם יגמר לה האוויר... הריאות
יתמלאו מים... חבל שלקחה את הקורס ההוא... בעזרה ראשונה... היא
ידעה בדיוק את כל השלבים. דקה וחצי.
זהו. דקה וחצי שנראתה לה כמו נצח. זה מה שנדרש כדי להרוס את
הוריה ואת אחיה. דקה וחצי שהם יזכרו כל החיים...
אבא שלה יעזוב את אמא שלה, משום שיאלץ לאשפז את עצמו בבית
חולים בשל התמכרות לסמי הרגעה...
אמא שלה תקבור את עצמה בעבודה ואת רוב זמנה הפנוי תבלה באכילה
מופרזת ובעישון סיגריות...
אחותה תידרס למוות שנה מאוחר יותר...
ילדה אחת עצובה, דקה וחצי, ספוג בצורת כוכב וסכין גילוח...
משפחה הרוסה וסדוקה...
מעניין אם היא היתה פועלת אחרת אם היו אומרים לה מה תביא עמה
החשכה שאליה ברחה...