הנה היום שחיכתה לו הילדה האומללה, היא ציפתה לו וקיוותה לו.
היא חיפשה מה לא נכון ומה לא בסדר החליטה שקשה, שהוא לא אוהב
ועבר יום ועוד שעה תמימה והיום הגיע.
הוא כבר תקוע בגבה, תקוע עמוק עד שלא יכלה לנשום, הילדה, וכל
מה שרצתה זה לצרוח עמוק לתוך האדמה.

לא חשבתי שזה אפשרי מצידי להגיע למצב הנוכחי והקיים שבהחלט
עומד בעירפול חד משמעי.
בעוד שאתה מדבר במילים כלליות על בלבול וסתירות, חוסר החלטיות
ואהבות ישנות. אני תקועה בתוך מועקה עייפה, שמותשת משחיקת
הרגליים המירבית.
עיניי נעצמות בחוסר תשוקה למראה עינייך הבוהות בדבר, כל דבר
שהוא לא אני.
"בסדר", זה מה שיהיה, בסדר?, למי ומתי?
אין לך תשובה, אתה יודע שרק לך.
לא חשבתי שזה אפשרי שאני אהפוך כל הרגל של התייחסות שלטת בחיי
היומיום שלי לקיצוניות השניה, ובין רגע אני סמרטוט של ריצפה.
בעוד שאתה מנהל שיחות ארוכות, אני בוכה לצלילים בלילות.
אני כבר איבדתי את הרצון שלי ללבביות.
הטבעת האדומה שלי מדממת למוות, על סף מפלה, ורק אתה מבין את
אותה המשמעות. עברתי תהליך כדי להגיע לפה, ונשברתי.
אני חושקת להחליף את עצמי בה, ושיקרתי.
בעוד שאתה לא מובן אני הרוסה, כמו רסיסים של זכוכית מלאת
חלודה.
לא חשבתי שזה אפשרי לחוות חנק תמידי.
תביאו לי דבר, כל דבר שהוא לא אני.