עשר דקות בערך התלבטנו באוטו לאן נוסעים, לא רציתי שתבוא אליי
הביתה אז הצעתי ללכת לים, אמרת בסדר ונסעת לפארק הירקון...
לא הפריע לי.
בדרך שמענו שירים במערכת של המכונית שלך ולא דיברנו בכלל,
לא הפריע לי.
הגענו לפארק הירקון והחלטת שכן ניסע לים, למקום שאתה מכיר,
הבטחת שהוא יפה.
אז, לא הפריע לי.
הגענו למקום, פתחת לי את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי, אמרת שיש רק
דרך אחת להגיע לאיפה שאתה רוצה לקחת אותי ושאלת אם הפלטפורמות
שנעלתי יעמדו בזה,
אמרתי שאני מאוד מקווה.
רבע שעה צעדתי, מתנדנדת על אבנים וסלעים ואתה מדי פעם מושיט יד
לעזרה, יאללה כוסאמק... מקום יפה מקום יפה, אבל מה אני צריכה
לסבול בשביל זה?
הורדתי נעליים.
הגענו לצלע הר המשקיפה על הים, פרשת שמיכה ואני, אני התיישבתי
על החול כי לא הפריע לי.
אתה ישבת על השמיכה.
שאלת אותי למה אני קרה אלייך וחייכתי במבוכה, נגעת בי והרגשת
שאני נרתעת, הבטת אליי, ניסית להבין אותי, ואני ישבתי מכונסת
והסתכלתי לעבר הכוכבים שבשמיים, לקחת לי את היד וליטפת
בעדינות, הסברת לי על כל כוכב, הסברת גם על הנוף ועל הים,
לא הפריע לי.
הקשבתי לך, הבטתי בך, בהתלהבות הניכרת על פניך כשאתה מדבר על
הכוכבים, ואליי.



ואתה יודע מה כן הפריע לי? מה הדבר היחידי שהפריע לי?
שלשניה לא חשבתי על לנשק אותך, אפילו שהיית כזה מדהים.