אהבה וצדק, ונוס וליברה, מהלכות בשדות אליסיום.
שדות קרב זרועי מוקשים, זרועי גופות של אוהבים
רוויות בדם תמימים.
ונוס, כתפיה שמוטות, שיערותייה אפורות-נושרות, פניה קמוטים,
ליבה נוטף דם. תקוע בו חץ פלדה עקום, חלוד וישן.
עיניהן קשורות בבד, רגליהן - בשלשלאות ובכבלים,
לאט לאט, כך, יד ביד, זוג לסביות זקנות,
בקרקוש שלשלאות, כך הן מדדות.
ליברה הבלויה, פניה פיח מכוסים, ולמצחה שזורה עטרת סרפדים.
סוחבת על גבה את מאזני הצדק הסדוקים,
בכף ימין - נוצה בודדת מכוסת אבק,
בכף שמאל - פחמים מלוא השק.
ואני הוא האדס, אדון כל המתים, אדון הנצח הסופי,
על צמרתו של שלד עץ כמוש יושב כך אנוכי,
צופה כך מלמעלה, בלדה בשפתיי,
ואת כדורי עיניהן של זוג הנידונות מהלטט כך בידיי.