היה זה בוקר רגיל כשאר הבקרים בתקופה זו של השנה. הקיץ נגמר,
כך שאני לא צריכה לדאוג לעצמי בבקיני, ועכשיו מגיע הסתיו. אם
תשאלו אותי, העונה הכי נהדרת בשנה. וכמו שאמרתי, בוקר קריר,
נעים ורגיל. שטפתי פנים, שתיתי כוס קפה חזק מהגיהינום, ויצאתי
לג'וגינג. שעה של ריצה באוויר הנעים תמיד עושה לי טוב. הפעם,
היא עשתה לי יותר מסתם טוב. רציתי לשכוח את כל מה שקרה השנה.
אבל לא הצלחתי, למרות המאמצים העזים. ניסיתי לחשוב שהעתיד טומן
בחובו דברים טובים יותר. אתם יודעים, מן הרגשה שכזאת, ניסיתי
להיות אופטימית. להגנתי אני אוסיף, זה לא כל כך הלך.

חזרתי הביתה, אבל לא עליתי ישר. ישבתי על מדרגות הכניסה
והוצאתי סיגריה. הדלקתי אותה. אני יודעת שזה לא בריא לעשן זמן
כל כך קצר לאחר ריצה ארוכה, אבל לא היה איכפת לי. נזכרתי בהוא
שעזב בחודש שעבר. למען האמת, שמחתי על כך. רציתי שהוא יעזוב
כמה שיותר מהר. השתעממתי ממנו ונמאס לי ממנו מהר. הוא לא היה
משהו מציאה. הוא היה סתם עוד אחד עם גנים אירופאים ואגו
בשמיים. עדיין לא הצלחתי לנתח את המוח המעוות שלי ולהבין איך
לעזאזל יצאתי איתו. שיהיה. איפרתי את הסיגריה בקצה המדרגה
ועליתי לדירתי. היא היתה שוממת, כמובן. הרי אני גרה לבד בדירה
לא כל כך גדולה. שעת בוקר, אז התריסים עוד היו מוגפים. אני לא
אוהבת כל כך הרבה אור בדירה על הבוקר. זה מפר את השקט הפנימי
שלי.

חיפשתי משהו לאכול. היה ספגטי מלפני שלושה ימים במקרר, אבל זה
לא אוכל לבוקר. הוצאתי איזה יוגורט ואכלתי. זה יספיק לי עד
שתיים. קבעתי עם דנה לצהריים. עוד לא החלטנו לאן נלך, אז קבענו
להיפגש בפינת שדרות המגינים ושדרות העצמאות. אבל יש לי זמן עד
הצהריים. בינתיים אני אלך לעשות משהו מועיל. אז הלכתי לחדר
והוצאתי את המגירה התחתונה בארון. היו בה כמה דברים ישנים,
חלקם כבר לא בשימוש. הפכתי אותה על הרצפה והתחלתי למיין, מה
לפח ומה נשאר. היו שם כמה מסמכים חשובים וכמה חוברות על מקומות
שונים בעולם. אך עיניי קלטו משהו אחר. בין כל הניירות והחוברות
היתה מונחת מחברת חומה ועבה. שלפתי אותה מבין כל הבלאגן
והתחלתי לעיין בה. העברתי דף דף וקראתי כל מילה. היתה זו מחברת
שירים מתקופת הבגרות שלי. ריכזתי את כל השירים האהובים עליי,
והמוצלחים שלי, במחברת אחת. הייתי צריכה להוסיף גם דפים, אז
הוספתי. חשבתי שזרקתי אותה. לא חשבתי שהשארתי אותה, ובכלל, לא
חשבתי שלקחתי אותה איתי כשעברתי לחיפה. יצאתי חזרה לסלון,
הרמתי את התריסים ופתחתי את החלון. השקפתי החוצה. השמיים לא
היו כל כך בהירים ותכולים, והשמש הציצה מבעד לענן. התיישבתי
ליד החלון והמשכתי לעיין עוד קצת במחברת הישנה. ואז הטלפון
צילצל. מי מתקשר בשעה כזאתי? אה, אופס, כבר 12.

טעות במספר. הדלקתי את המערכת ושמתי אירוסמית'. אחד הדיסקים
הראשונים שלהם. קיבלתי את זה מדוד שלי מארה"ב במתנה בביקור
האחרון שלו בארץ. זה היה מזמן. אני עדיין מצטערת על זה שלא
הצלחתי לעוף מכאן. מהמדינה המתפוררת, שכבר לא שווה הרבה.
הדלקתי עוד סיגריה. לקחתי שאיפה עמוקה, ונשפתי לאט. זה היה
מרגיע. חוץ מהדוד האמריקאי שלי, אני כבר לא כל כך בקשר עם
המשפחה שלי. אחותי עזבה עם העורך דין שלה לאנגליה ועם ההורים
רבתי ואנחנו לא מדברים כבר כמה שנים. כך שאני די לבד פה. אבל
מתרגלים ומסתדרים. כל אחד בעולם דואג לעצמו במשחק הנקרא
"הישרדות", ואני משחקת עפ"י הכללים, בלי לרמות. בכל אופן, היום
אין לי עבודה, לקחתי יום חופש. אמרתי להם שמה שאני לומדת בקורס
והיום אנחנו עושים יום צילום אז אני צריכה יום שלם להיות עם
הקבוצה. הבוס הסכים. זה לא שחסרות לו מלצריות. אין לי כוח ליום
צילום עכשיו. ובכלל, זה רק בשבוע הבא. עד אז, נמצא דרך לקבל
חופש. כיביתי את הסיגריה במאפרת שלד שקיבלתי שנה שעברה מידיד
שלי שחזר מהודו. אני אוהבת את המאפרה הזאת. היא מיוחדת בדרכה
שלה.

צהריים. נפשתי עם דנה לכוס קפה, בסופו של דבר. שתינו לא היינו
רעבות וחבל סתם להעמיס על הקיבה. היא אמרה לי שאני נראית חולה.
שאני חיוורת ורזה מתמיד. מה רזה? כולה 45 קילו. כמו תמיד.
וחיוורת? טוב, נגמר הקיץ, ואין ים.. אז גם אין צבע. השיחה איתה
לא היתה מעודדת במיוחד. סיפרתי לה על הבחור ההוא שיצאתי איתו,
זה שבגד ועזב. ואחרי שעזב הוא סיפר לי שהוא שכב עם מישהי אחרת.
היא נראתה שקועה במשהו אחר. היא שאלה אותי אם אהבתי אותו. אני
לא חושבת. היינו אמנם בעירך 6 חודשים ביחד, עד שהוא עזב בחודש
שעבר והשאיר רק פתק על המקרר "לקום בבוקר כשאת עוד לצידי.. זה
לא ילך. האשמה אוכלת אותי". כשחזרתי מהעבודה שמעתי את ההודעה
במשיבון "הסיבה שעזבתי לא ברורה לך, אני מניח. שכבתי עם אחרת".
וזהו. מאז לא שמעתי ממנו. בכל אופן, בחזרה להווה. דנה סיפרה לי
שהיא עשתה מעשה נורא, ושנורא קשה לה עם זה. היא התחילה לדבר,
אבל אז המילים נתקעו והיא התחילה לדמוע. את דנה אני מכירה מאז
החטיבה. תמיד היינו חברות טובות. פה ושם מריבות שטותיות, אבל
הן היו נסלחות מהר. אני כבר מכירה את ההבעות האלה על פניה,
כשהיא שקועה במשהו כשאני מדברת איתה על נושא חשוב, ואז היא
מנסה לדבר ובמקום מילים יוצאות דמעות. וכמעט תמיד זה בגלל שהיא
עשתה משהו שאסור, או משהו שאסור מבחינתנו. הפעם, לא צפיתי את
זה בא. "אלה, שגיא עזב אותך. וזה כואב לי. כי אני גרמתי לזה.
כן, אלה, שכבתי עם שגיא כשהייתם בקשר. אני מצטערת". דמעות פרצו
מעיניה. אני פשוט הסתכלתי עליה המומה. הוצאתי את הארנק מתיק
העור השחור שלי, השארתי כסף וטיפ למלצר, קמתי והלכתי. לא אמרתי
מילה. כאב לי. היא פשוט תקעה סכין בגב שלי. ואני חייבת לציין,
ההרגשה כואבת, צורבת ומרה. הרגשתי שדמעה עומדת לפרוץ החוצה.
הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה. ברגע שהדמעה הראשונה הצליחה לפרוץ
החוצה, כבר לא יכולתי לעצור את השטף. כל הדרך, במעלה השביל
לדירתי, בכיתי. עישנתי ברצף. איך עוד יכולתי להתמודד עם זה?

הלכתי למטבח לקחתי כוס מים. לא היה לי חשק לאכול. זה היה ככה
בעירך שלושה ימים. אני לא זוכרת מתי אי פעם הרגשתי כך. אני
חושבת שירדתי עוד איזה קילו בימים האחרונים. שיהיה. לא איכפת
לי. לא ישנתי כבר כמה לילות. וגם אם נרדמתי, התעוררתי אחרי כמה
דקות ולא הצלחתי להירדם חזרה. השעה היתה כמעט 4 לפנות בוקר. לא
יכולתי יותר. הייתי חייבת לישון. הלכתי לחדר האמבטיה, פתחתי את
ארון התרופות. מצאתי שם באחד המדפים צנצנת קטנה של כדורי שינה.
היא היתה מלאה. חזרתי למטבח ומזגתי מים קרים לכוס גבוהה.
התחלתי ליטול אותם. אחד אחרי השני. רוקנתי חצי צנצנת וצנחתי על
הרצפה. לא הרגשתי כלום, לא חשבתי על כלום.
   

עכשיו, חמש שנים לאחר שזה קרה, אני מצטערת על מה שעשיתי. היה
זה מהלך שנבע מחולשה, מייאוש. אבל אחרי שאושפזתי במיון במשך
שלושה שבועות, ואחרי שהפסקתי עם העישון, התחלתי להיות אופטימית
לגבי העתיד. קיבלתי הזדמנות שנייה. כנראה שצריכים אותי בעולם
הזה. מי שמצא אותי חסרת הכרה על הרצפה היתה דנה, היא הרגישה
שהיא היתה צריכה לעבור ולהסביר את עצמה, ולהתנצל כמו שצריך ולא
להשאיר קצוות לא סגורים. ברגע שהיא ראתה אותי על הרצפה היא
הזמינה אמבולנס ולקחו אותי לטיפול נמרץ. כשהתעוררתי, היא
הראשונה שראיתי. אח"כ ראיתי גם את אחותי ובעלה. דנה התקשרה
אליהם ללונדון ואמרה להם להגיע לארץ דחוף, אז הם תפסו את הטיסה
הראשונה לישראל. כנראה שבכל זאת יש משהו ורוד בעתיד. כשיצאתי
מבית-החולים, החלטתי לעשות תפנית בחיי. הפסקתי לעשן והשלמתי עם
ההורים שלי. לקחתי פסק זמן ונסעתי לבקר את אחותי בלונדון, יש
להם ילדה יפהפייה בשם איימי. היא כל כך שמחה שבאתי. אני מקווה
לראות אותה לעיתים קרובות יותר. למדתי צילום וכיום יש לי עבודה
קבועה. לא כמלצרית. כצלמת. במהלך הלימודים פגשתי אדם מקסים,
בחור בשם גל. הוא מבוגר ממני בשנתיים בלבד, והיה בינינו חיבור
נהדר כבר מההתחלה. כמו הצילום, אנחנו חולקים גם את הבית.
ועכשיו, הבקרים הם לא כמו שהיו לפני מספר שנים. ואני חייבת
לציין, שההרגשה נהדרת.