"הי, לידי. תשמעי, הבנתי שלשנינו יש פגישה היום עם קרן ומיקי
אחה"צ, ואת לפני, אז אל תאחרי, אוקיי?"
"שלום גם לך, ארז. ואתה יודע שאני לא הטיפוס המאחר. אתה יודע,
אולי, בקשר למה זה?"
 הקפיטריה המתה אדם, והוא ליווה אותה לשולחן שבחרה לשבת בו,
אחד מרוחק ככל האפשר מההמולה. "אני פשוט חושב שזה יהיה מוזר אם
ניתקל שם אחד בשני, זה הכל." אמר בעודה מתיישבת ומתחילה להוציא
את הארוחה שהביאה מראש. הוא נותר עומד, אם כי נשען אליה. היא
לא נרתעה. "ואין לי מושג למה הם רוצים לראות אותנו. זה לא
שאנחנו הולכים ביחד."
היא שקלה את דבריו, ומצאה בחלקם השני הגיון. בחלק הראשון,
לעומת זאת, לא. "זה יהיה מוזר להיתקל אחד בשני במשך 5 דקות,
אבל בכל זאת היה לך את הדחף לחפש אותי בכל המכללה כדי להגיד לי
את זה." אמרה בחיוך.
"לא בכל המכללה." אמר להגנתו. "ידעתי איפה למצוא אותך."
"אני לא תמיד אוכלת כאן. רוב הזמן לא, למען האמת. ואתה אמור
לדעת את זה." ציינה בפניו.
"אני יודע. אבל אני גם יודע שלפני מבחנים, בעיקר החשובים, את
כן אוכלת כאן." בשניהם עבר פלשבק של תקופות מבחנים קודמות.
"טוב, אנ.. אני לא אפריע לך יותר. נתראה אצל אה.. בהזדמנות."
אמר בגמגום, מחפש מילים ונקבר במחשבות.
"ביי" לחשה כשהחל לפנות ממנה.
למה העבר בעבע את דרכו חזרה לזיכרונה, היא לא ידעה. אבל מלבד
זיכרון כואב, שממילא לא נעלם, חזרו המון תמונות טובות, שמילאו
את ליבה בחמימות.

הוא ידע שהיא צדקה. ללכת להגיד לה שהוא מפחד שהם יתקלו אחד
בשני אכן היה אחד מהדברים היותר טיפשיים שהוא עשה. והוא אפילו
לא הודע שהוא מפחד מזה.
הוא חייב לסגור את העניין הזה. בארבעת החודשים האחרונים היא
רודפת את מחשבותיו יותר מבחינות הסיום שהיה צריך לדאוג להם.
הוא גם ידע שהוא צריך לדבר איתה. להסתכל לה בעיניים ולסדר את
הכל. אבל זה, כנראה, היה הדבר ממנו פחד יותר מכל. להסתכל לה
בעיניים.

הוא ידע שהקדים במספר דקות, אבל לא ציפה לראות אותה יושבת שם.
"הכל בסדר?" שאל כשהתיישב בכיסא לידה. היא אף פעם לא איחרה,
אלא אם היתה לה סיבה ממש טובה. הוא למד את זה ב-10 חודשים שהיו
ביחד.
"מממ."
"איחרת."
"הקדמת." לא מאששת או מפריכה את טענתו.
"למה איחרת?"
"לא איחרתי. לא היית חייב להקדים." זה הזכיר נשכחות, טובות,
לשניהם.
"אני יודע," אמר בחיוך. "אז למה את עדיין בחוץ?"
"אני לא יודעת. קרן ומיקי מתעכבים איפשהו. כנראה עם הדיקן."
"אה-הה" אמר, וכיווץ קל הופיע בין גבותיו. היא ידעה שהוא מנסה
לחבר את כל העובדות ולהבין מה קורה פה. 'לעזאזל', אמרה לעצמה.
היא הכירה אותו יותר מידי טוב. כמו גם הוא אותה.
"אז... מה קורה איתך?" שאלה "מוכן לבחינות הסיום?"
"יש עוד קצת זמן עד שאני אתחיל לדאוג לזה. שבוע וחצי בערך."
הוא צחק, והיא חייכה. היא התגעגעה לחוש ההומור שלו, דבר שתמיד
הרגיע אותה כשהיתה צריכה. "ומה איתך? הכל בסדר? את עם אה..
מישהו?" זה כבר נשאל באי נוחות קלה.
"אתה שואל מקנאה או מדאגה?" שאלה אותו.
"אני רוצה שיהיה לך טוב. גם אם זה לא איתי. אבל אני תמיד אדאג
לשלומך." מלקחיים לחצו על ליבה לרגע, והיא פספסה פעימה או
שתיים. היא לא היתה מוכנה לזה, אך גם לא היתה מופתעת.
"אני אה... לא, לא. אין לי אף אחד." הודתה.
"אבל היו לך?"
"היו כמה פגישות. לא משהו שאפשר להגדיר כרציני." היא הסתכלה
עליו, ובשניהם עברה אותה מחשבה. עכשיו הוא זמן טוב כמו כל זמן
אחר להתעמת עם מה שקרה. והם תמיד יוכלו לברוח מהנושא כשמיקי
וקרן יגיעו. "איפ- "
"ארז, לידיה, הי." הקריאה קטעה אותה. זאת היתה שירי, המזכירה
של קרן. "קרן ומיקי אמרו שאתה יכולים להיכנס בינתיים, הם יגיעו
עוד מעט, הם נאלצים להתעכב." אמרה ופתחה את המשרד.
"את יודעת אולי בקשר למה זה?" שאל ארז בעת שהלך אחריה לתוך
המשרד.
שירי הסתכלה עליו ועל לידיה ונענעה בראשה. כמעט כולם ידעו את
הסיפור שלהם. "באמת שאין לי מושג. אני רק יודעת שהם התלבטו
בנושא הרבה. בהצלחה." הוסיפה כשיצאה מהמשרד וסגרה את הדלת
מאחוריה.
זה היה משרד מרוהט היטב ומרווח, ומאובזר כיאה למישהי במשרתה של
קרן. אחרי הכל, להיות יועצת במכללה לא היה דבר קל. בכלל.
שניהם באופן אוטומטי התקדמו לעבר ספה בצבע תכלת בהיר, המיועדת
לשניים, או שלושה אנשים די רזים.
היא התיישבה בצד ימין וארז בשמאל. הם החליפו מבט קל של אי
נוחות, וארז התחיל. "איפה מה?" שאל אותה. גם חוט המחשבה שלה לא
נקטע, אם כי היא קיוותה שישכח שהיא התחילה לשאול. "איפה
הייתי?"
"תשכח מזה, ארז. זה לא משנה. אני לא שופטת אותך, ואני בטוחה
שהיו לך הסיבות שלך."
"את לא שופטת אותי? למה? אני עזבתי אותך כשהיית צריכה אותי."
"וחזרת."
"והלכתי שוב."
"אל תחפש אצלי אצבע מאשימה, ארז." אמרה לו בכעס שהלך וגדל. היה
לה קשה להתמודד עם העבר הלא רחוק דיו. "אם אתה מאשים את עצמך,
זאת כבר לא הבעיה שלי. אל תפיל את האשמה הזאת עלי."
"איך את מעזה להיות כל כך צדיקה? את כעסת עלי ושנאת אותי. זה
די ברור לי שאשמה כלשהי תבוא ממך." הוא הגן על עצמו ופנה
אליה.
"אבל זה עבר. ובפעם השניה זה בא בפחות עוצמה מהפעם הראשונה."
גם היא פנתה אליו עכשיו ושלחה יד אל ידו. "אני לא שונאת אותך,
ארז. אני מסוגלת להבין מה עבר עליך ומה עבר לך בראש."
"הלוואי ולא היית כל כך מבינה." אמר והסתכל על היד שהחזיקה את
שלו. עם ידו השמאלית ליטף את פרקי אצבעותיה שהחזיקו בו. את לא
יודעת כמה קשה לי לכעוס על עצמי כשאני יודע שאת סלחת לי, כשאני
יודע שמה שעשיתי קיבל אישור והוא בסדר."
"אתה לא צריך את האישור שלי. ואני לא מבינה למה את מרגיש שאתה
צריך לכעוס על עצמך. זה לא טוב לך. לאף אחד." היא שלחה את ידה
הימנית אל לחיו.
הוא לקח את ידה בידו השמאלית והוריד אותה ליד ידיהם המשולבות.
הוא בחן אותן מספר רגעים. אחר, לקח נשימה עמוקה, והודה בקול
במה שכאב לו ללחוש לעצמו בלב. "כי מה עשיתי לך היה איום."
"הרבה זוגות נפרדים, ארז." השחילה פנימה באמצע דיבורו.
"אבל לא במצבים כמו שלנו. ולא נפרדנו, אל תנסי להקל עלי. אני
עזבתי אותך. את היית הקורבן בכל ערכת היחסים הזאת." היא השפילה
את מבטה אל ידיהם, והוא ליטף בקלילות את לחיה עם אגודלו.
"הייתי הקורבן לא רק במערכת היחסים שלנו." אמרה. המילים יצאו
לפני שהספיקה לחשוב עליהן מספיק, והאמירה פגעה בו. זה נראה
בבירור בפניו ובהתקשחות גופו. "אני מצטערת." הישירה אליו מבט.
"לא הייתי צריכה להגיד את זה."
"לא, את צודקת." הוא אמר וקם מהספה. הוא התחיל ללכת בחדר,
מעביר את ידיו שוב ושוב בשיערו. "מה את רוצה ממני??" שאל, כמעט
צועק. נואש. "אני לא מבין. את לא חושבת שקשה לי גם בלי לנסות
להבין מה את רוצה?" הוא הסתכל עליה, מפחד שכל רגע תבלע בספה כי
היא מפחדת ממנו. הכח שלה הדהים אותו. מתוסכל הוא העביר את ידיו
בשיערו שוב. "את לא שונאת אותי, את לא מאשימה אותי..." הוא כבר
הלך לאיבוד. "מה את רוצה ממני???"
באותו רגע נפתחה הדלת וקרן עמדה בפתח. שניהם הסתכלו עליה לאחר
רגע של התמקדות זה בזה. האוויר היה טעון, ואפילו קרן יכלה
להרגיש בזה. לא שלא ידעה מה הסיפור של כמעט כל אחד
מהסטודנטים.
"לידיה... ארז..." פתחה והחליפה מבטים מהירים בין שניהם. "אני
מקווה שהכל בסדר."
"כן. כן." ענתה לה לידיה בעודה קמה אליה. "אנחנו רק.. אה..
מדברים קצת. כל הלחץ של הבחינות והכל, את יודעת.. מה שלומך?"
שאלה בחיוך.
"הכל טוב, לידיה. תראו, אני באמת מתנצלת, אבל מיקי ואני נאלצים
להתעכב זמן נוסף. רצינו לדעת אם תרצו לחכות, או שנקבע פגישה
חדשה, אם כי ישנו תמיד החשש מלוח הזמנים של הבחינות. לבחירתכם
בלבד." אמרה, ושלחה יד לכיוון כל אחד מהם.
לידיה שלחה מבט אל ארז, שלא הסיר את עיניו ממנה למעט מבט קצר
כאשר קרן נכנסה. "זה בסדר, קרן, אנחנו כבר כאן. נחכה לכם." ענה
לה. "אני לא מניח שתגידי לנו למה אנחנו כאן, נכון?"
קרן חייכה אליו בהבנה ואמרה, "אתם תבינו ברגע שמיקי ואני נגיע,
אוקיי? תתאזרו בסבלנות." ובזאת יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה.
לידיה חזרה אל הספה, שגבה אל הדלת, מולו, אך נשענה על משענת
היד שלה. "מה שאני רוצה זה למה." אמרה בשקט. היתה לי הזכות
לדעת.
"למה?" שאל, וחיוך של כאב על פניו. "הייתי מעדיף שתחבטי בי על
פני הכאב של השאלה הזאת." הוא התקדם אליה בצעדים מרושלים, עד
שנעמד מולה, מניח יד אחת על המשענת שמשמאלה.
היא שלחה את יד ימין אל פניו, ליטפה אותו בעדינות והניחה אותה
על לחיו. "למה, ארז? למה זה כל כך קשה לך?" המילים נאמרו
ברכות. שאלה כנה למה שמפחיד אותו. לא היה עוד כעס, לא היה עוד
כאב ולא היו עוד התנצחויות של מי מכיר את מי יותר טוב. רק רצון
להבין. רצון לדעת. רצון לאהוב שוב, ולהיות נאהבים.
"זה קשה כי זה יכאב. זה כואב." אמר, משפיל ראש.
"אני יודעת..." אמרה ושלחה גם את ידה השניה. היא ליטפה את פניו
ואת שיערו.
"הוא לקח את ידה השמאלית באיטיות, מעביר אותה על פניו, ואחר
אחז בה ביניהם, קרוב אליו. "זה כל כך כאב לי להודות בזה בפני
עצמי. ובגלל זה גם עזבתי אותך שוב. אני לא יודע אם אני יכול
לעשות את זה שוב. ומול- "
הוא נענע את ראשו והיא קמה וחיבקה אותו חזק. היא לחצה את ראשו
אל כתפה וחיבקה אותו. היא ליטפה את שיערו והשעינה את ראשה שלה
אליו. הוא חיבק אותה חזק ודיבר בקול שבור. "לא היתה לי ברירה,
לידי. הייתי חייב לעזוב. אני כל כך מצטער, אבל כל כך פחדתי
ש... ש... אני כל כך מצטער."
ההודאה המוזרה הזו הביאה דמעות לעיניה שלה, כמו גם קולו והחרטה
שנבעה ממנו. ידיה רפו מעט, אך הוא עדיין החזיק בה, נדמה שאם לא
כן, יתמוטט.
היא הובילה אותו לספה כשהרפה קצת, והתיישבה קרוב אליו, כשגבו
אל משענת היד של הספה. היו לה את החשדות שלה, אבל היא היטיבה
להכיר אותו וידעה שלא בזה העניין. היא רצתה לעזור לו לספר.
"למה, ארז?" שאלה, נואשת לדעת, אך בו בזמן לא דוחקת בו ולוחצת
אותו לקיר. "כי פחדת ממה שאחרים יגידו? פחדת שלכל מקום שתלך
אנשים יצביעו וידברו על החברה שלך שנאנסה? פחדת שתיהפך ל"חבר
של לידיה", שאף אחד לא יידע מי אתה בזכות עצמך? או שאולי פחדת
שאני אשתנה? ואולי, רק אולי, לא רצית להסתובב איתי בגלל מה
שקרה, כי אני פגומה, כי אני לא רק שלך." היא לא יכלה לפנות
לכיוון נגדי יותר מזה. כל השאלות כולן היו שייכות לטיפוסים
שרחוקים מיליוני שנות אור מארז.
"זה לא היה ככה בכלל, לידיה. את מכירה אותי." הוא רצה נואשות
שהיא תבין, רצה שהיא תדע.
"הפסקת לאהוב אותי?" בשאלה זו לא היתה בטוחה כמו בתשובות
לקודמות, וליבה החסיר כמעט 2 פעימות בהמתנה לתשובה.
"מעולם, ולעולם לא, לידי."אמר ברצינות לתוך עיניה. עיניו היו
אדומות קצת והיא כבר הפסיקה לדאוג ונתנה לדמעות לרדת.
"אז תספר לי, ארז. למה? למה עזבת?"
"כי פחדתי, לידי. ממך." אמר בשקט. "לא ידעתי איך לעזור לך,
ואחרי חודש הרגשתי שאני פשוט לא יודע איך לעשות את זה, איך
לתמוך בך, איך לגרום לך להרגיש בטוחה. אז עזבתי. ואחרי חודש,
קצת אחרי שתפסנו את זה שעשה לך את זה - את זה שאנס אותך - " כל
כך כאב לו להגיד את זה. "חזרתי כי ידעתי, כי הרגשתי, שאת צריכה
אותי." הוא שאף שאיפה רועדת והביט בה. היא בכתה. דמעות שקטות,
בלי קול, כמו באותו לילה כשסיפרה לו מה קרה לפני שעה קלה. הוא
שלח יד לנגב את דמעותיה ולחש "אל תבכי. את בסדר." כמו שלחש אז.
היא משכה באפה וקול בכי קטן נמלט ממנה. היא תפסה את ידו בין
שתי ידיה ואחזה בה חזק. הבכי השתלט עליה, אם כי עדיין שקט.
הוא לא החזיק בה, כי לא ידע אם תרצה את זרועות אלה סביבה כשתדע
את האמת שרודפת אותו כבר 4 חודשים. אני ברחתי," המשיך. "כי לא
היה לי מה לתת לך. את היית כל כך חזקה ואני פחדתי שאני אשבר
בגלל מה שקרה לך. לא רציתי להיות לידך ושלעולם לא תוכלי
לסמוך עוד על מישהו, רק כי אני לא הייתי מספיק. אהבתי אותך כל
כך, שהאמנתי שבאמת עדיף לך בלעדי. הייתי פחדן, ולך הגיע מישהו
יותר טוב וחזק ממני לצידך." הוא לא יכל להביט בעיניה. "לידי,
את חייבת להאמין שכאב לי לעזוב אותך. אבל באמת אהבתי אותך ואני
האמנתי שזה בשבילך. אם היית נשענת עלי והייתי נשבר, לעולם לא
הייתי סולח לעצמי על האדם שהרסתי. אני אוהב אותך, לידיה, ואני
כל כך, כל כך מצטער!"
היא רצתה להגיד לו שלא היתה חזקה בלעדיו ושרק עשתה את עצמה
בשבילו, שהיא היתה חזקה כי הוא היה איתה. היא רצתה להגיד לו
שהיא סולחת לו. היא רצתה להגיד לו שבגלל שחזר למדה לסמוך ולתת
אמון מחדש. היא רצתה להגיד לו שהיא אוהבת אותו. היא לא רצתה
להתחיל מחדש, אלא שימשיכו מאיפה שהפסיקו. היא רצתה להגיד לו את
כל זה, אבל ידעה שהוא כבר יודע. במקום זה שאלה, "ולא חשבת על
אף אחת אחרת בזמן הזה? גם לא על פרנקי?" היא אמרה את זה בקול
רציני, מעלה פנטזיית תיכון ישנה.
לקח לו רגע להבין שהיא צוחקת. "הי, היא היתה המורה לצרפתית. זה
חלק מדרישות השיעור לילדים בני 16." אמר בחיוך.
צחוק קטן נפלט ממנה. "אני לא הייתי חזקה כשהלכת. והיו דברים ש-
" התחילה להסביר, אך הוא קטע אותה.
"אני יודע. דיברתי עם מיכל. כמה פעמים..." הודה. מיכל היתה
שותפתה לחדר, וחברתה הטובה ביותר.
"היא הרימה את ראשה. "א- " התחילה ונקטעה שוב.
"אני יודע." אמר בקול רך. "גם אני אותך."
ידו שעדיין היתה אחוזה בידיה הורמה לפיה והיא העניקה נשיקה
קטנה לפרקי אצבעותיו. הוא שלח את ידו אל עורפה ומשך אותה אליו.
היא לא ידעה למה לצפות. וגם לא הוא. הוא פגש בה באמצע הדרך,
ובעוד עיניהם נשארו פקוחות, נפגשות פיותיהם במגע קצר. אף אחד
מה ם לא היה צריך יוצר באותו הרגע. היא העבירה אגודל, בעודו
קרב אליה, ממש מעל עצם הלחי שלו.
"אף פעם לא יכלתי להגיד לא לעיניים האלה." אמרה בחיוך.
'אי אפשר להגיד לא לעיניים כמו שלך', אמרה לו בפעם הראשונה
שנפגשו, כשרצה לחלוק בספר הפילוסופיה שסיכמה ממנו בספריה.
"אל תדאגי, יהיה כיף ביחד."אמר, כמו באותו אחר הצהרים בספריה.
הוא נשען לאחור, והיא הרימה את רגליה מקופלות לספה ונשענה
עליו. הוא הרים את רגל ימין עם ברך מורמת על הספה, והיא התמקמה
בנוחות על חזהו, כמו שהיו עושים שעות ארוכות כשדיברו על הכל,
או ראו טלוויזיה. או ניסו ללמוד לבחינות.
"אני באמת מצטער." אמר שוב, ידיו עליה בנוחות.
"אני יודעת." ענתה לו בפשטות.
היא הקשיבה לפעימות ליבו, והוא שיחק בשערה. בחדר בטח כבר
יחליפו תפקידים. הם היו כך מספר רגעים עד שלפתע נפתחה הדלת
בלווי קולו של מיקי, העוזר של קרן. "אני מצטער ש..." וקולו
גווע כשראה אותם ביחד, קופצים לישיבה.
שניהם מלמלו התנצלות על הרגליים על הספה והמצב הלא הולם בו
נתפסו, אך מיקי קטע אותם בחיוך, וקרן דיברה.
"אני שמחה לדעת שצדקתי. אולי היינו צריכים להתערב על איזו
ארוחה." אמרה למיקי וצחקה.
"כל זה היה תרגיל כדי שנהיה לבד?" שאל ארז במעשיות.
"הו, לא. ממש לא. זו רק תופעת לוואי, שאני שמחה לגלות שקראתי
כראוי. כמובן, הודות לעזרתו הנפלאה של מיקי."
"אז למה למעשה, קראתם לשנינו?" שאלה לידיה.
"כידוע לכם, ישנו אירוע קטן בסוף השנה, מן מסיבה כזאת, ורצינו
שאתם תנחו אותה, לאור הציונים הגבוהים וההשתתפות החברתית
שלכם." אמר להם מיקי. "אלא שלא היינו בטוחים אם זה בסדר
מבחינתכם."
כל הנוכחים בחדר ידעו מה הכוונה. "אז רצינו לשבת עם שניכם
ולוודא את העניין, לפני שיהיה מאוחר מידי להתחיל עם ההכנות.
שכמובן, אתם תעזרו בהן. כמו אנשי קשר בין הסטודנטים לסגל. זה,
כמובן, יוסיף לכם נקודות אצלנו."
ארז ולידיה חייכו, נזכרים איך בשנה שעברה קינאו בזוג שנבחר
וצחקו על זה שיום אחד גם הם יעשו את זה. אבל הכימיה רק החלה
ביניהם והיה חסר להם הניסיון. בניגוד לשניים הנמרצים שנבחרו.
קרן חייכה אליהם, ואל מיקי.
"אז זה סוכם." אמר מיקי בחיוך רחב. "אנחנו נהייה אתכם בקשר."
אמר ולחץ להם ידיים, ואז קרן עשתה כמותו.
"רק" הוסיפה בחיוך לפני שיצאו לגמרי ממשרדה, אוחזים ידיים. "אל
תלמדו יותר מידי כל לילה לפני הבחינות. אתם יודעים שחשוב לישון
טוב לפני."
הם יצאו, מחייכים זה אל זה, סוגרים את הדלת מאחוריהם.