כבר חמש שנים
נלחם ברוחות הנושבות
לאן עוד אוכל ללכת?
כותב את השם ואת המספר
ולא מצליח לחבר את המשפט עד סופו
חמש שנים בתוך קופסא
עוד מעט ירד כאן גשם
ואני אצא החוצה
אראה את פנייך, מחייכות או חרוטות בראש
כמו שלא שכחתי מעולם
שהייתי ילד קטן
הייתי עומד במרפסת
מחכה לראות מה יביא איתו היום
ועכשיו, אחרי שאת הלכת
שנגמר יום ועוד יום
ואין כבר זמן בטבלאות הייאוש
אז לא מסמן שום דבר
רק את פנייך
חורט חזק יותר
כבר חמש שנים
ושום דבר לא משתנה פתאום
כתבתי אלף שירים
אין לי מה להוסיף על כך
כוסות מלוכלכות בפינה, מאפרות מלאות על השידה
יש אנשים שיאמינו בכול
אני לא מצליח לחבר
פנים לאמונה אחרת
ואת היית יפה, כבר אז
שהנחת את ידך על ידית הדלת
לחצת חזק וטרקת אחרייך
ואני כבר אז, ירדתי לרחוב
במטרה לא לחזור
מה הטעם להביט בקירות
שהופכים את החלל לקטן, את הזמן לחלש
כבר חמש שנים
ולא יכול להניח
אולי אלך לטיפול, אשכב על ספה קטנה
אספר על חרדות קיומיות, וילדות נטולת צבעים
ופתאום את תופיעי משום מקום,
תפלי אל תוך משפטים קצרים, שתיקה ארוכה ובכי נטול דמעות
כן, זה תמיד קורה שמביטים אחורה
ומגלים שלא התבגרנו רק הזדקנו
יוצא מהחדר
משאיר אחרי, מישהו עם צ'ק חיי, וסיפור טוב להירדם איתו
הולך ברחוב
לא מצליח לסגור קצוות
חמש שנים אחרי, ואת תמיד נעה לעברי
עד שאני לא קיים יותר.