את אלוהי בניתי
בדמות מחשבתי
קורם עור וגידים מושלמים
מתנשא מעל עולמי הזעיר
גבוה ורחב כשמיים עצמם.

את פניו מעטר חיוך
אל רחמים הוא
טוב ומיטיב.
בחגורתו אתקע חנית מוזהבת
שכן יגן הוא עלי, כוהנו.

חזי נפוח בגאווה
הולך אני וראשי מורם
מרגיש כהרקולס בן זאוס,
אך את זאוס שלי בעצמי הולדתי.
מרגיש עתה את מבטו נח עלי
בחיבה וגאווה,
על אהוב האלים.

בצעדים כושלים
פני אדומות מדמעות צורבות
וגופי רוטט מיפחות מטלטלות
משליך עצמי לרגלי אלוהי
זועק שיחזיר את יקירי
שימשכם מזרועותיה הדביקות
של האדמה, חזרה אלי.

אך מבטו נשאר לפנים
ואין הוא עונה,
זרועותיו על חזהו
והחיוך שבטפשותי יצרתי
עדיין על פניו.

"אלוהי!" זעקתי בכאב.
דממה.
"אבא!"  התייפחתי בייאוש.
לשווא.

לא יכול היה הוא לפגוע בי יותר
אף אם היה מטיח בליבי חניתו.
עתה חלל נפער בי
צבעיו הבוהקים של העולם
שמקודם ריגשוני
לפתע מאיימים עלי.
ויותר מכל, מרגיש אני

כה... כה לבד.