יש לי חדר בקיבוץ
ושם כל עולמי (מחשב, גיטרה ויתוש מת על הקיר).
לפעמים אני מרגישה שהקירות סוגרים עלי, אז אני יוצאת לטיול,
נושמת קצת אוויר טוב ונרגעת, וכשאני חושבת שבקרוב שוב אהיה
בחדר שלי,
חמימות נעימה מתפשטת לי בגוף.
אני מכירה כל פינה בחדר שלי בעיניים עצומות, כי זה החדר שלי.
הבית היחידי שאי פעם היה לי.
לפעמים אני מרגישה שכל מה שנותר לי זה החדר שלי.
לפעמים אני יודעת שהוא החבר היחידי שלי, הקירות תמיד מקשיבים.
אני מרגישה הכי בטוחה בעולם כשאני בחדר שלי.
שלוש וחצי שנים אני בחדר הזה. זה מקום המבטחים שלי.
איש לא יבין את הקשר הריגשי שיש לי לחדר הזה.
גם אני לא כל-כך מבינה לפעמים.
היום אמרו לי שבעוד חודש, מישהי אחרת עוברת לחדר שלי.
הרגשתי כאילו אלפי מחטים ננעצים לי בלב, והוא מתכווץ מפחד.
קשה לי, בלתי נסבלת המחשבה שאתה לא תהיה שלי יותר.
ואפילו קשה יותר המחשבה שתהיה של מישהי אחרת.
ועכשיו אני נאלצת להפרד, אז זה בעצם מין מכתב פרידה כזה,
לחדר שלי.