הוא עומד מול המראה בבוקר של יום שישי, לא שביום אחר הוא לא
עושה אותו דבר, אבל משהו נראה לו שונה, הוא נראה בעיני עצמו
אחר, לא מצליח לשים את האצבע על דבר כלשהו אבל הוא רואה את
השוני, זה מציק לו. אצלו בבית יש שלושה חדרים, שני חדרי שינה
וסלון, הסלון מרוהט בשתי ספות של שניי מושבים ושולחן קפה קטן
מעץ אורן צבוע בלכה שקופה, כדי להגן מפני כתמי קפה או תה או כל
נוזל אחר.
בחדר אחד יש לו מיטה זוגית ומערכת סטריאו ישנה מלפני עשר שנים,
שאותה בנה לבד מכל מיני חלקים שפורקו ממערכות ישנות אחרות, יש
לו גם שולחן כתיבה קטן שעליו יושב מחשב ישן אף הוא, והדבר
היחידי שהוא עושה איתו זה לשחק בו כשהימים הופכים ארוכים
והלילות הופכים לבד. יש לו חברה והוא אוהב אותה, אבל לא ממש,
הוא איתה כדי לא להתנתק לחלוטין מהעולם, אולי הוא לא אוהב אותה
בכלל בעצם, אולי גם היא לא אוהבת אותו והיא סתם באה כדי לקבל
את המנה היומית של עצבים כשהם רבים או המנה היומית של אהבה
גופנית כשהם שוכבים.
המטבח מורכב משיש באורך מטר וחצי בצבע חום שנראה כאילו כולו
כיור, קורס תחת כמות הכלים שמונחים עליו, מעלים ריח עובש
משאריות שדבקו בהם מהשבוע שחלף, לא מתחשק לו לשטוף כלים, אז
הוא לא שוטף, דלתות הארונות שמעל לכיור עומדוק להתפרק בכל שניה
וזה לא מפריע לו, כי הוא יודע שיוכל לחבר אותן בחזרה בדקות
מעטות, אז בשביל מה להתאמץ עכשיו אם ממילא יצטרך להתאמץ אחר
כך.
הבוקר הזה לא מסתדר לו, הוא קם כרגיל בשעה שבע בבוקר ונכנס
למקלחת, בשבע ועשרים אחרי מקלחת חמה, הוא התלבש ומזג את המים
לכוס הקפה שמריח טוב על הבוקר, הוא מרים גבה שמאלית, ניגש אל
חדר השינה, שם תלויה המראה על הקיר.
הוא ניגש אליה בחשש, סופר את צעדיו, המראה הזאת מעבירה בו
צמרמורת בכל פעם שהוא נעמד מולה, זכרונות ילדות .
הוא זוכר במיוחד את ימי שישי אחרי הצהריים ממש לפני כניסת
השבת, איך אבא שלו, היה מקלח אותו לפני שהיו יוצאים אל בית סבו
וסבתו, היה מלביש אותו בחולצה לבנה ומכנסיים יפים כהים, ואפילו
נותן לו להשתמש במי הבושם שלו כדי שיריח כמוהו, הוא אהב את אבא
שלו שהספיק למות בינתיים. הוא זוכר איך תמיד לפני שהיו יוצאים
את הבית אבא שלו היה מעמיד אותו על שרפרף קטן ליד המראה ומסרק
אותו, ככה יפה עם השביל באמצע, הוא ואביו שניהם מול המראה. ממש
לפני שהיה מוריד אותו מהשרפרף, אביו היה נושק לו ומלטף אותו.
"אתה מכוער קטן, אתה יודע?" היה אומר לו ומחייך.
הוא היה מוריד את ראשו ונועץ מבטו במרצפות הסדוקות כמוהו.
מתקרב בצעדים קטנים מאד אל המראה בחדרו, נעמד מולה ומתבונן
בדמות שנבטת אליו, אבא שלו צדק, הוא מכוער, הוא חושב לעצמו,
למען הסר ספק, הוא לא.
הוא לא מצליח להשתחרר מהרגע הזה, מהמילים הכל-כך מכאיבות שאביו
אמר לו חצי בהלצה חצי ברצינות גמורה, אבא שלו, שאוהב אותו,
אומר לו דבר כזה, מה זה אומר?
עוד הוא זוכר את הדרך אל סבו וסבתו, אותה עשו ברגל מביתם, הדרך
לא ארוכה אבל נראה היה לו כי היא נמשך קילומטרים רבים, היום
הוא עובר את המרחק בפחות מחמש דקות בהליכה, כל הדרך לשם הוא
חשב על זה, על כמה הוא מכוער, שהוא לא יוצלח, שכל חייו תלויים
במראה ובפנים שלו, הוא ידע כבר אז בגיל מאד צעיר ששום דבר לא
ילך לו בחיים, הוא רק לא ידע עד כמה, או באיזה חור בדיוק הוא
יתקע בסוף.
היום בגיל שלושים ושלוש בלי הרבה חברים טובים שנשארו מסביבו
הוא עדיין מפחד להסתכל על עצמו במראה כי הוא פוחד לשמוע את אבא
שלו אומר לו שוב שהוא מכוער, רק למען הסר ספק, הוא לא.
אביו סימן אותו במשפט אחד כמו שמסמנים פרה עם שבלונה של מתכת
לוהטת, הסימן הלך איתו תמיד, גם כשהיה משקיע שעות בלסדר את
עצמו עדיין הדמות היתה מסתכלת אליו בחזרה ואומרת לו שהוא
מכוער, הוא שנא את עצמו על זה, הוא שנא את הפנים שלו ואת הבטן
שלו, הידיים שלו, הגוף כולו, אז איך יכול אדם לחיות כשהוא כלוא
בתוך גוף שהוא שונא?
את העבודה שם במקום הראשון בסדר העדיפויות שלו, כך הוא מוצא את
עצמו בפס הייצור שעות רבות, לפעמים מוותר על ארוחת הצהריים או
על הפסקת חמש כדי להתיש את עצמו ולהגיע אל דירתו כמה שיותר
עייף.
הימים עוברים ככה לידו, לא מתרגש מכלום, לא מעניין אותו אם הוא
רואה את חברתו או אם לאו, היא בשלה והוא בשלו.
באותו בוקר הוא נראה שונה בעיני עצמו, משהו נראה לו מוזר, אולי
זה האור שמציץ דרך הווילון, או הדמות החדשה שהביטה בו דרך
המראה. העיניים שלו בצבע דבש, גוף חטוב ובנוי לתלפיות, שיער
שטני חלק חובק את עורפו, הוא קם מאחוריו נושק לו ומלטף לו
בפניו, שניהם מביטים בדמויותיהם במראה ומחייכים ומתנשקים, הוא
אומר לו שהוא יפה, הגבר שלידו אומר לו שהוא יפה, הוא מזדקף
כשידו של הגבר שלצידו מסרקת את שיער ראשו בדיוק כפי שאביו נהג
לסרקו בילדותו.
"אתה יפה, אתה יודע? הוא אומר לו והוא צודק.