כשאני סתם עצובה או עצבנית או מרגישה מאוד בודדה, אני מסתכלת
על הירח ונרגעת. מתאוששת.
כי הירח עומד לו, רק הוא לבדו, בשמיים הגדולים, שכאילו מאיימים
לבלוע אותו. נכון שיש לידו את כל הכוכבים האלו, אבל הם רחוקים
ממנו. הם רק מסביבו. אף אחד מהם לא באמת איתו. והוא יושב לו
שם, בודד ועצוב, ולמרות כל זאת, הוא עדיין זוהר בזוהר הבוהק
והיפהפה שלו שלא נעלם ממנו, אף לא לרגע קט. איך הוא מחזיק כך
מעמד? אני מעריצה אותו.
לפעמים אני יכולה להישבע שאני רואה דמעה על פניו הרכות של
הירח. אבל אז מתברר לי שזוהי רק השתקפות פניי בחלון. |
