חיפשתי וחיפשתי... כבר שנים שאני מחפשת, אבל לא מוצאת כלום.
אני מסתכלת פנימה, כמו שכולם אומרים, אבל כלום. כל מה שאני
מוצאת זאת צנצנת ריקה מתוכן ומלאה בדמעות שרק נשפכות החוצה
ללא הסבר או מענה.
מצבי הרוח המשתנים לעתים קרובות כל כך, מוציאים אותי מדעתי
ומעמידים בספק את שפיותי. והנה, עבר לו עוד יום במיטה הקרה,
עוד יום של מחשבות לגבי זהותי, מחשבות לגבי שפיותי ולגבי
מקומי בעולם הזה. עוד יום של דמעות קרות כקרח המרטיבות את
הכרית שלא מתייבשת. מיום ליום אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי
יותר ויותר. תחושת האובדן חונקת אותי מבפנים. אני מסתכלת
בתוכי ורואה רק עצב, צער ואכזבה. לא, אני לא מה שרציתי או
מה שתכננתי להיות. תכננתי להגיע רחוק יותר. שאפתי וקיוויתי
והאמנתי כי יש בי את היכולת להגיע רחוק. אבל לא. נשארתי
מאחורה, בפיגור של אין-ספור רגעים והזדמנויות משמעותיות
שהתבזבזו.
אני כועסת, אני כועסת על עצמי שאין באפשרותי להמשיך קדימה
ולמחוק את העבר. אני כועסת על עצמי שאני תקועה כל היום בלי
מעש. אני כועסת על עצמי שאני יפה וחכמה, ומתעצלת לצאת מהבית,
ללמוד ולהכיר אנשים. אני כועסת על כך שיש לי פוטנציאל להגיע
רחוק, ובמקום זה, אני נשארת ריקנית וחסרת חיים, ואין בי דבר
המעורר עניין אצל אחרים, למרות הפוטנציאל הטמון בי. והכי גרוע
-
אני כועסת על כך שאני מעדיפה לרחם על עצמי מאשר לצאת ולתקן את
כל מכאוביי. אני יודעת שלמרות הריקנות שאני חשה, יש לי אנשים
שאוהבים ושמעריכים אותי, יש לי גג מעל ראשי ויש לי בגדים
ללבוש. ובכל זאת, אני מרחמת על עצמי, וזה גורם לי לשנוא את
עצמי. אני יודעת שהמענה לחיפושיי טמון רק בי. אני יודעת שלא
חסר לי דבר.
אני יודעת שאני יכולה להצליח.
ולכן, לא אחפש יותר. נדמה לי שמצאתי.